Kokhve Yitsḥaḳ · 1858-01-01 · 24 (1858) · p. Seite 58

58 גששי?״ הגה גא חנוח היום, ועודנו לא ישוב? חה! ברב׳ כשלו מצום , וחכה מלעג עיני, כ׳ לא אכלחי לחם, גם היום, גס אחמול! — אמנה אין נוגש כרענו!, ואי! מכאוב כגקיו! שנים! צירים וחבלים יאחזו את סקר לסם ופניו יהפכו לירקון כאשח לאיה, כהלום «! חכשלנה הנדכיס אן> הכהינה מראות המינים. — מי יחננ׳ כימי עלומי, בעוד שלו הייתי, בצל קורת אני, ולענן נחדל הורתי, נהחענגי יום יום על משחה שמנים, ובל טוב אדמות, כ׳ ה' ברך אח אני בכל, ואנכי בנו יחידו אשר אהבני כנפשו, וכל אשר שאלו מיני לא אצל מהן! מי ישיבני לירחי קדם ימי הטונה עברו , בעוד מל זרועי חייתי וארבות ידי עשו לי חיל אסלי מות אני עלי, וכל העופל אשל השאיר אמריו ברכה, עזבני וידד בחזיון ליל, כשאפי כעבד צל, ובוקר אמרתי, מי יחן ערב, כי לעת ערב היה אור לי, ובמחשכים הופיע עלי נהרה, כי חתרתי נח׳ עשירי עם והתגנבתי לבוא בעד סלוני נטיל׳ כשן., ובקן מצא ידי לכל רכושם .אשל לבשו ולא במשפט, וכל מטמוניהס שוקית׳ ואעשיר, אז נחת שלחני מלא דשן, ומנח בום׳ לויה; ועמה נבלסי קדמוני •מי רענון, ואלכד בחבלי עוני, הרעים מחבלי מוס. — ולו נגעה יד המחקול נ׳ החלשת•, התאפקתי ואדום ן אבל היעמוד לבי, נלאות׳ ני אשת חיקי הרכה והענוגה, תשאל אוכל לנפשה, ואין? היא שוכנת על טרש דו׳, עולפה וחקרת בס מלוב יגיעה ועמלה לתת ערן) לפי, לבלתי שלחי בעולתה •די ואין לאל ידי, להשביע נפשת כ׳ תרעב! הקבלת, חנה, עשת! הקבלת אשל פתיתינ• להשנע לעזוב חשכת דרכי, ללכת באורח חיים לטובל׳, והנה שבלי אתי: חוקר לחם, ופעולתן לפנין-: זלעפות רעב, ולב דו׳! הנה נא השמש, ויהי לילה, ועוד מעט, וכל איש ישראל כרש כעשיר, ישבו אל השלחן, ויאכלו נשל נקל וצאן תור וגוזל כנפשם שנעם וישתו יין הלקח רדה, כי התקדש החג, אשל הוציא ה' את אבותינו ממצרים להביאנו אל אר׳ן חמדת זנת חלב ודבש, לא בן אנסנו, גס למס צל אין אתנו, ורק נשר זרועינו נאכלה, ודמעות עינים, תחת דם ענב לשכרו! נשתה. — בכלות מנשה לדבר אל לנו, ותנה חדלת קונבח על צילה, ואיש נא בפתח. מנשה חרד לקראתו, ויאמר אליו, ברון בואן, שלומיאל! ״היש אתך בשורה עונה? הדברת עם נתן העשיר, ומה ענה אותן?״ ״הה! תומלחן נכזבה! ענת שלומיאל“ נתן לא לאה עוד אח פנין, ואפו סרה בן עד מות, בי הוגד לו ב׳ צחקת נו, ותלעג לאולתו, כי רנה היא. לשוא העתרתי עליו אמרים, וארב לדבר על לבו! הוא כפתן חלש אטם אזנו. ודברי ריקם שנו״ — הדברים ילאו מפי שלומיאל, ומנפה זעק זעקת גדולה ומרה ״האפק עוזר ועוזב? הכלה ונחרצה מאח השופע כל הארק, להמית אוחי ואת אשתי ברעב? הנה אנכי הרביתי לחטוא, והכבשה הזאת מה עשתה V כלת, שופט צדק! בלה חמתן בי, אפק את נפשה שמור, כי מפה היא מפשע, ולא עון לה•'" מנשה נשא קולו דנן. סנה אשתו הקיצה לקול בכיו, ותחרד מאוד, כ׳ ראתה את נעלה בובה, ותשאלהו נאמר, מדוע חנכה אישי! ועל מת תתעצב אל לבן? מנשה ספר לה את דברי שלומיאל; וני אפקה בל חקוה להנלל מיד הרעב הצודת את נפשם לקמת. — ,אפקה כל חקות - "שאלה סנה" הקבלת דבר, אס בני אדם, קפצו את ידם מאתנו, הלא יד ה׳ המשביע לכל חיי רצון, פתוחה תמיד ולא תקגר לעולם! אם בני איש,שכחו מנוח, דכלאו רחמיהם ממנו, הלא רחמי ה' לא יתאפקו לנצח! נשא לבננו אליו, ולפניו נפיל תחינתנו, דעזרנו, כי אזנו קשבת לקול עני כ׳ יעטוןז". לא בחכמה דברת הפעם "קרא מנשה" היעשה ה' י ארובגת בשמים למעננו, ויורד לנו לחם מצות ונשר ונאכלה? או היצוה לעורבים דבלבלנו? הנה נא, חנה! ונתחכמה מת'לעשות! "עשה זאת איפוא" השינה חנה, "אולי תצלח" — הנה יש בעיר אחד קדוש. ואיש מופת, אשר תתל תו מלאת הארן, ואליו ינהרו כל איש מצוק להעמיד במרחב רגלם, לבת נא גם אתה אליו, ושפון שיחן לפניו, אולי «כמרו רחמיו אלינו! ״ויסננו וינרכנו?“ אמר מנשה בשחוק ״ואולם האלך, ותשורה אין ניד, להניא לאיש האלהים? או הטרם תדע, ב׳ לא יומן בעיניו כל נראה פניו ריקם? חןךן לא שתה לנה למהחלות אישה, וחבל דבריה ותאמר: אולי יבמדו רחמיי עלינו, דתן לנו ימים אחדים מלחמו, עד טבור החג, עורה מנשה! למה תעלל ללכס ההספק כי נהיה אני ואתה לרעב לשלל? מנשה, הנני הולן אל אשר שלסתיג׳, ונראה מה יהיו חלומותיך, ויען דלי* החוצה , . I. בלב הפיר נשקן) בית גדול ורחב ידים, וכל עובר דנן לו, כ׳ העושר בנהי לזבול לו, מכון לשבתו, כאיש עשיר ההולך נטוי גרון בגאות וגודל לבב, ונשאע נש® •שקין) יניע על• דלת העם, בן ירים יליד העושר הזה גם הוא אח ראשו, בגאות וגאי1׳