Kokhve Yitsḥaḳ · 1858-01-01 · 24 (1858) · p. Seite 57

- 57 —?מטר על נז קרף דבריו הודם נחמם ו וגם מי ישראל ישבי בצליו ליןיאת 13א1 ישמחו יעלזו: כי גם עליהם נמכרו נחומיו וישם עינו על שארית : : ־ ׳ י -!׳ י V •נו V T“ T ~ ־ ן גי. :עקב ז ושארית יעקיב יברכו שמיו ׳ודוחו?פיהם יתפללו בעדו ז אלחים שים הוסף על־ימיו עינו אל־תכחה אל־ינום לחו ז בתכונות כפיו עם שמיש :נחנו 'שבט מישר ב;ד1 יכון: וחסדיו לא;מויש מאתנו באור פני- מלך ןם לנו ודים ז לאוהב נשים ויין. Von Wolf Maier s. £•, mitgetheilt von M. Ehrenttzeil. אם תמק שמים ואם תרד שאלח, נפשך בטוב תלין סלח. — אם תסק שמים שם נאמר 5 וכוס ביד ד׳ יין חמר; ואם תרד שאול עמוקה׳ הלא שתי בנות לעלוקה ז ליל ש#רים. Von I II li u «l Meller. אל יאמן נשוא נתעה כי דזוא תהיה תמורתו(איוב נו״ו, ל״א). א. באחת עלי — גאל׳צ׳ען הקענות, על׳ מקלע לתסנלוח ורעותה: החסידות אשר גורשו בחרפה, מני הקליות הגדולות, ולא יוסיפו! חוב עד העולם — במבוא העיר, ליד דרן נשקן) ניס קטן ודל, וכל רואהו וינן לו, ני אין )ה כ׳ אם מעון המחסור 'העוני. — כשב וישיש כפון! ראשו, הורד לארץ, נ׳ העת גם עציו את אכפת הכבידה, והעלן נו פלצות. — מכסהו גג תבן קלח וגבת, בי הרוח מרט ,בחוקת היד אס ראשו I מפנים ומאחור ומלאהו הפן שחור, כי ימיו נעשן כלו. — שתי חלונותיו קטנות וגביהם. ולה, ומחציתם מכוסה בחמר וטוט, אולי למען לא יוכל העובר להניע בעדן ביתה, — וביולי ינאשל משחת מראה הבית ממון, כן לא תואר לו ולא הדי פנימה, — לבה ונבואה, קולא! החדלה, אן תשמר לן מלכת רומה בקרבתן הפתחה, ״שחה ועבורה!" יקרא |?משקוןז לכל הקרב אליו ,,פן חרון גלגלתן. — פני הקירות נהפכו לירקון, ודמעתן על 5'מין, אילי יען יודעות מאוד, ב׳ עוד מעט, ויפלו למשואות, והיו למעי מפלה: — לפאת צפונה ונגבה שתי מטות ישנות, מקבילות אשה אל אחותה׳ ונבחן שלחן ישןנושן, יננה רגלים האחוז נפנות המיר אשר יתמכו נו ולא •פול. על האח אש מנוערת, והבית , ’"לא עשן. אשת דקת נשר וענוגה שוכבת באחת המטות, ועצומות עיניה, וכל לואיס לחפזון לא ידע, העצמה השינה לרגעים אתהן, ואס סגלן המותה לעולמי עי? יען נפלו i פניה, ותוארה ביולדת נול. — בפאת מעתה יושב אישה, ועיניו אל הדלת •ניטו. פאות יאשו ארוכות מאוד, יורדות מד החזה, ובגדיו,כבגד׳ יראי י', וחופשי — חולה נאלצנו, יאילס מיניו המלאות עלמה ומרמה, בחשו נו יענו, ועל פניו ומצחו חרותים כל דרכיו ימ«לליו מנוער, באל היטב. — "מדוע בושש שלומיאל לבוא" אמד מנשה בלבו "לדאבון