Kokhve Yitsḥaḳ · 1858-01-01 · 24 (1858) · p. Seite 53

מחחכטא יהיב איקפלנ׳ טל נחיריה ולא מהסכם וכזי ׳«!"0, הל► לך שהחוטם הוא המסמן הכרח האדם, וע״כ שמנו להאדם הנעלה המשומן וניכר לחבריו בשם נמל החוטם, ורמז לו בזה ג״כ שישנה אה פניו, ולכסות החוטם לבל יכירהו ויוכל לברוח מל נטשו. ומד השלשה באחי לבאר באופן ג׳ אח דבריהם, ני מצאנו להרבה מחכמי דורו שלא היה יעחס נוחה הימנו, וממעשה דר"• העבידו אוהו, ואן) לאחל שנהה״ש ר״י באז לא היה השיוש בלב שלם, ואחל מומו רצה ר״י לנעל דבריו, עירובי! מ״א, ול״ע אמר נבלגום שם מרוחי גלי דלא לייחי עבדי דר״ג לצערי לרבנן, וע״ב קצה חכמינו שונאי נפשו בנוהו בשם נעל המוטס, כ׳ נשם הזה שמנו להאיישעאקראמי מהנש׳אוה והשררה בירושה להם מאב לבן, אן> כי חבליהם גדולים מהם בחורה ובחכמה, כי כמו החוטם, אן). שאין בה חשיבות יתירה משאר אגלי הפנים, ואדרבה הטבע עשתה למשלח ומשמש להאנרים החשובים להוציא מהם הכיח והמאוש ובכ״ז נחנה הטבע לה התנשאות, והיא נצנת בגדלה ניסר שאח מכל אבלי הפנים, והזביה שזכתה למעלה הזאת נאת לה, על כי זנחת להנשמה ח״ס בראשונה קודם כל האבלים כלכח׳ב: ויפח באפיו נשמח חיים, וכן האנשים האלה, על שזבו אבוחס בנשמת החיים והנשיאות בראשונה, נשארו גס התה בגדלותם וגאונם, אם כ׳ כנר עבר הלוח יתילא לחבריהם. וגס אוהבי נפשו. לא לצו לרחק השם הזה ממנו, כי יש נו גס אות לטובה על כ׳ רימק התלמידים שאין חובם. כברו (שם ברכות) כי הריאס ביראת אלהים, ולמי שלא היה יראת שמים לזה הרחיק וע״ב נאוה לו השם• נעל החוטם, כי היה מייח ודאין למי לקרב ולמי לרתק, והוציא הנתעב והנאלח (יומא ע״ב) או נובל'לומר שאוהבי נפשו קראוהו •בעל -החוטם ע״ש אמרם ברכות ש״א נ׳ ת״ל וכוי קינה ׳שינה אן) ניעור, ניעור הישן וישן הניעור נימוק והולך לו, ולדבריהם אלו יכולין לחיות למשל על הפרנס — ועל הדור לפי תכונת זמנם, נ׳ לא ינום ולא "שן שומר ישראל, ועל הדור נאמר לא תסור וכל וע״כ נקרא גם מאוהביו רוח אפינו משיח די. ואלמלא יראתי מקללת רבא לפותרי חלומות הייתי פותר גם את מאמרם ברכות נ״ו ב' א״ל בר קשלא לרבי ראיתי חוטמי שנשר א״ל חרון אן) מסתלק ממך, והוא שהתבון נר קפרא לקנטר ולהקניט את רני בחלומו, ולב* נענוחנוחו עשה עצמו כלא ידע אח מטרתו ופתר לו לטובתו, ורמז לו נזה ג״כ שלא יעלת נדברים כאלה סלון אפו ולא יקניט, והלך רני בזה בשיטת הילל אביו (שבת ל״א). ונפן נא לנאור הדבור (אדל״ג פל״ו) פרוש מלאכה ה׳חה לו, והוא ע*פ המשנה אבות פ״ב מט״ז ר״ע אומר היום קצר והמלאכה מלונה וכוי לא עליך המלאכה לגמול ואי אחה בן חולין וכוי ודע שמתן שברן של צדיקים לעתיד לבוא. והנאור אם כ׳ ארוכת מארן מדה ואי אפשר לבני חומל לבוא לתכלית המלאכה הזאת, והחושב שכבר הגיע אל תכליתה, הוא ערום,גס מראשיתה, וכל בר דעת צריך לידע כי לא עליו המלאכה לגמור,« כי מלאכתו זאת היא מלאכת שמים, ולא מחשבות׳ מחשבותיכם — וא״כ יאמר מה לק למלאכת כזאת אשל בל אוכל לאכול סרוח בכורים ממנה לא פרס בשחרית ולא פרה בין הערבים, ומת לי לשמש שלא ע״מ לקבל פרס, לק ע" מ לקבל ינון ומכאוב, ב י אחרי רוב היגיעה ורוב ההשגה נאת׳ למדרגת ההשגה העליונה, שאין דעת ני לבוא לתכלית דרכי השם ולדע ן טעמי הדברים. ולמה איגע להבל, נתן אלהיס לבני אדם לענות נו? נכ״ז לא אתת 3 חולין לתנעל ממנה לעבדה ולשמלה ולחקור ולדרוש עד מקום שיד שכלך מגיע ואן) אם לא תהיה לך הנאה מלמודך נעו״תז, דע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא. וכשם שאבותיך יגעו וטרחו וחקרו ודרשו עבורך, כך החוב עליך לייגע ולטרוח עבור הדור העתיד. וחשנו נא״דרנ לגנאי לאיש המתהלל בחכמתו ואומר שהגיע במלאכתו מד גמילא, וכינו אוחו בשם פרוש מלאכה היחה לו, נאמרם כ׳ היה לו מלאכה, אבל כנר גמליה, ושואל כעת הפלס. ונקוטה כ״ב חשנו לאיש כזה נכלל ע״ת נאמרס קרא ושנת (וחשב נזה שכנר גמר מלאכתו) ולא שמש ח״ח ה״ז ע״ה, כי אם הוא מהיר במלאכתו יש לו להתיצב לפגי מלכים, מאן מלכי רבנן, כי העיקר הוא הגמרא והסברא והחקירה בטעמי הדברים, והולך את חכמים יחכם, אבל לא להתיצב לפני חשוכים ולהשתמש נחגא י ולעשות מהתורה קרדום לחפור בקברי מתים ולדרוש למו. והוא הוא הפרוש קוזאי המוזכר בסוטה, אל חקרי קזאי אלא כקאי כי הוא מכסה בעפר המתים לענות ולקפל נזה לכל הקוחר דבריו• ובמדרש קהלת אמרו: תורה שאדם לומד נעו״הז הבל היא לפני תורתו של משיח, כי פעולת ההבל היא הפעולה אשר לא יכון נזה תכלית כלל (מ״נ בכ״ב לגי) והלומד באינו יודע טעמי ותכלית הדברים, עמלו ומלאכתו בלמודו הבל הוא לפני הורתו של משיח, כי כשתמלא הארן דעה יהיו נתנין מזיו החכמת ותשבח המלאכה, ומנין שמתן