Kokhve Yitsḥaḳ · 1858-01-01 · 24 (1858) · p. Seite 49

— 49 ז אס לא נאמל לק על המדנל בגנות' חלילו 0לא בפניו למלוח המצוה: מולח הוכיחאת עמיחך' וכוי, כ׳ הלי יכול להכחיש אח החי ולהצדיק אה נפשו לח לאוס למיני כל כי כן עשה, או שיהיה ממולה ומחב. אבל מה יעשה המדנל והחוקל בחטאי המח, להכחיד האמח שבלבנו חחח לשונו א׳ אפשל, כי לחטא יחשב לו וכאמול. ומכל!ה חלאה כמח דחקו דלכם דלן המדבליס בלב ולב, מדלך הישל לחז״ל, והנ״מ בין הקל וחומל בכבוד החיים והמתים הנדלש לנו מחולת חכמי האמת המאילים לכל בל דעס, להקל ומומר של אלה היושב׳ חושך. והל׳ אני שואל: לא יהא כבוד בן מיימון גדול לנו מכבוד בן עמרם? שמחלו ויגעו המפלשים בכל דול ודול להדבוח בתפילות חטאיו, והחילו פדושים על השתוק "יען לא האמנתם נ׳", ולא קם גם אחד נגדם להוכיח אותם, ולאמר להם בגזירת עילין התכבדו מכובדים ושבו גתגילת ביתכם, כמו שנענשה מדים על שדגלה באחיה משת בחייו, כי גם אתם מולידין נזה כבוד משה לנינו נאמן ביתו. מזה נשמע שהתופר והדודש בחטאי המת לא דיו שאינו מקבל עונש, לק עליו נאמל דלוש וקבל שכל ומקבל שכל הדלישח והתפילה, בהלאות נזה אשל גס במלאכיו לא יאמין וכוי ואדם אין צדיק שאלן אשל לא יחטא, ואשלי מי שחטאיו תפולוס — ואם כי בטוב בעיני שמיס העולם רדון, הכל כפי דוב המעשה, ואם דוב מעשיו בדלן הטוב מולה השם טוב על גנו ונקלא נאמן ביתו. ואחד כל הדגלים האלה נשוב ונלאה נמה היה עון עקביה נגד שמעיה ואנטליון גדול מנשוא? ונאמד לשי שיטת המשלשים שאמל עליהם דוכמא מי צנע השקוה, היה תלון אפם עליו על שבזה הזקנים בנתנו עלימו שמלה צנוע, נאמדו שמחקו של הק״נה שחותמו אמת, ללא אמת, וענשו אוחו משום לא תלן לכי ל בעמן, לפני ע״ה, והוא היה נזה כהולך לכ׳ל מגלח סוד, להחיל גם פה ע״ה להוציא לעז על מ׳ תיטה, וכמו שלמז הלא״נע בתודה, ואולי גם הרא״נד בפילושו לצנדיות פ״ה סון> מ״ו בסיימו ונדוהו לפי שחשד אותם לעשות שלא כדין, לפי שאין עושין כן, שמא יוציאו לעז על מ׳ המלים לומד שאינם נודקין, למז נזה לדנל׳ שגס ע״ה יוציאו לעז על מי המלים שאינן נודקין לק חוקלין. וכשאני לעצמי מבלי נעות לשלושים הקודמים נ״ל מה שנידו לעקביה יסקלו אח אלונו לדנל׳ הת״ק לא היה בשביל הוצאת לעז על מ׳ המלים או על שגלה ששמעית ואנטליון בני נדים הס, כי נאמת היה הדבל הזה גלוי לבל, ומי לא ידע שהם בני גלים ומה חטא הוא בזח? ואם על שאמד בי היה לבבם נועה אמד הגלים וע״כ טעו בחנם, גם נזה אין בזיון נגדם, ואדדנח הוא עדות על טוב לננס וענות לוחם, אן> שעלו לגדולה לא נתגאו מהניע אל גל עני ונכה לוח; לק על זאת הקפידו על עקבית, כ׳ הס לא הניאו לאייתם מגיולת שהשקוה שמעיה ואגעליון, לק משפחה משוחללת שתיתה נילושלים, והשקוה, וט״ז הוא דוגמא או דוכמא השקוה, והוא כשלוש הילושלמ׳ דכווסח, והל׳ הוא באילו אמל שהם ג״ב היו בני שפחות ופליצות, ונזה תוציאו לעז על ולא עוף השמים הוליך את הקול מלקיע להמתדד׳ הש״ס, לק השמועה הזאת נאה למסדל׳ בבלי מהנ״ד שנא"׳ שהסכימו בינותם שלא לד״נית ולבל לספל אחל מטחו בגנותו, וגם לבלי להזכיל את שמו ננ״המד באמידת ההלכה או הגדה משמו, למען לא יהיה לו עי״ז זבלון לעלמא דאתי. אמל ל״מ מוטב דלד״ניה וליחא לעלמא דאתי, מוטב דלד״ניח ולפלע את חטאיו כ׳ ניחא לו נזה למען היות לו כפלה — ואחלי היות לו כפרח נוכל להזכיר גם הלכה או הגדה משמו ולהשאל זכרונו נספר החיים לעלמא דאת•, ״מתי אמות ואעלה עשן מקברו, כי היה לל*מ במגילת סתרים קולות החולדות וספוד חטאי אלישע בן אנדה וצוה לתלמידיו לפרסם המגלה הזאת אחל מותו. או נאמר שהחכוין ל״מ נזה לבית הנשיא דאסקוהר אח השם ל"מ נשם אחרים במבואר בסיף הוריות, אן בעת חיי ר״מ לא העיזו התלמידים לקרוא אותו נשם גנאי הזה, וידע שלאחר מותו יבנוהו נשם אחרים לגנאי ע״ש לנו אסר, ונזה •דיינו גם את אחל ויעלה עשן מקבלו "א״ר יוחנן גנורחיה למיקלא לבית ובו', אי נקטי ניד מאן מילמי ליה.מינאי מחי אמות ואכבה עשן. מקברו" וממאמל הזה מר׳ יוחנן נובל להוציא, אשל כל המאמרים הטונים שנאמרו נתמשנה נשם אלישע בן אנדה אנוש פ״ד מ״ב ופכ״ד מאדל״ל המיוחד כולו לשמו, ולא נשם אסל באו לנו מהעתקות קנון דברי חכמים שהשאיר r — ר׳ יוחנן אמריו. 4