Kokhve Yitsḥaḳ · 1858-01-01 · 24 (1858) · p. Seite 46

- 4K - ינוד החונה ולומדיה חולדות וקויוח )«נם, והנפוח שעמדו נניח שני ואם בכה העשה אומן תקרא ושני לג חטול. והנני לספונתך על ראשון ראשון. על התרגזן על פרוד הדעוח אשיג לן נדנלי חכמינו חמורה ט״ו נ' אל"’ א״ש מימוח משה עד שמח יום׳ נ! יועזר היו למדין הפורה כמשה רנינו ונוי, חנא ונוי לא היה נהם שוס דופי מכאן ואילן היה נהם שוס דופי ע״נ, והנ״ל נניאורם כפי שינוא נאריכוח נמאמר• אגדה נדלשח כי עד ימוס יוסי נ; •ועזר היו המקנליס אחד מאחד, והמקנל הזה היה השלם וראש הדור שהכל נו, ני הוא היה שקול נגד נל הדור, רפחח נדורו כשמואל נדורו. והיו למדין חולה נמשה רנינו, נ• היה נידם לפי העח לנטל דנר• הקודמים נ לי שום מערער. וכל דנר שיצא מפי האשכול הכל אמרו נעשה ונשמע נאימה נלחח נזועה (א״דרנ פ״ו) וע*כ לא היה נמו דו— פי ומחלוקת כי נריח׳ היחה אתו החיים ותשלום. והכל היו הולכין אחר הראש והשלם כי גופא נחר רישא גריר, אנל מימות היוסים (לפי נוסחת התוספתא נ״ק כ״ח) היה נהם דו פי, כי התחילו הזוגות ונעלו האשכולות ונפסק השלום — ונאין שלום התחילה המחלוקת והדו — פי נסמיכח השלמים — והשלמים, וזהו המחלוקת הראשונה, והדיו קטועה משלום, שנתוספת על החלק לומר חלוק, ואם כי עוד היחה למו תקוה נימי החשמונאים להשיג מלכות שמיס כמקדם וטנעו מטנע לכנוד יוחנן נשם "חנר היהודים" (עיין נ״י הטפט 23 זייטע 28) נימי הייייס ראו כי חקוחם נשארת מעל, וגזרו ואמרו נמס' אנוח פ״ה כל מחלוקת שהיא לשם שמיס סופה להתקיים, כי לכל חכלא ראיתי קן רחנה וכוי ואין נדעת אנוש לנוא עד קיצם, וגס ממשה רנינו נעלמו הלכות והיה לרין לשאלה, ונימי אנלו נשתכחו שלשת אלפים הלכות (תמורה שם) אן כל זמן שלא היה רק מלמד אחד ומקנל אמד היה הכח ניד עתניאל נן קנז להחזירן מהון פלפולו(שם ט״ז) כי לא היה מי שיקשה עליו ולא חית אפשר לנוא לידי מחלוקת; אנל «שרנו המקנלים והתחיל הדו - פי ראו חכמינו חכמי הרואים, את הנולד שקופה להתקיים עד כי ינוא המורח לדק לנעל החוטם דמורח ודאין, ומזה נראה גודל יחנה לג אנוח העולם שדרשו נחפשיח תמחשנה והדעה, ורחקו האינקוויזיטארען — וראה פלא סיומם נהמשנה: איזה היא מחלוקת שהיא לש״ם, זו מחלוקת הילל ושמאי אף שהמה לא חלקו רק נדנרים מעטים ולא אמרו זו מחלוקת נ״ה ונ״ש, כי הנ״ש לא חלקו רק נדעות ומחשנוח, אלא נאו נזרועם וחינם על נ״ה כמו שמנואר נירושלמי שנת שתיו הורגין נמו, ולהט החרג הזאת סגר נ עדם דרן החיים ונהרגו דנים נמלחמח הקנאים נגד הרומים, ואחר החורנן היו נ"ה "גדולים נחכמה ונמנין נגד נ״ש ויצאה נת קול נענה ,הלכה כנ״ה" וחדלו הקולות מנ״ש ולא היה סופה להתקיים. אנל גם הנ״ק לא הועיל רק לשעה, ורק נגד הנ״ש. אנל תיכן, אח״ז כשנפלה מחלוקת נין נ״ת החנריס, ויצא נ״ק ואמר: מה לכס אצל ר״א שהלכה כמותו נכ״מ, עמד ר"׳ על רגליו ואמר וכוי, אץ אנו משגיחי! ננ״ק וכוי והק״נה אחיך ואמר נצחוני נני נ״מ ל״ע. ומזה ממילא נשמע כי המחלוקת ודו—פי היחה מדור ודור ולא ’סף מפינו ומפי זרעינו עד עולם — ואלו ואלו דנרי אלהים סייס; כי שני הצדדים לא למדו וראו נתחורה כנגוף נלא נשמה, רק חזרו ודרשו נהנפש ונשמת התורה החיים לעד נכל עת וזמן, וכונה שני הצדדץ היחה לילן נדרן המלן מלכו של עולם נדרן הסייס, ותיו עוסקים נתורה לשמה לדעת לשם — מה נצטוה, ויגעו נעצמם לחתור אחר מקורה מקור החיים שנה וטעמה — אך אף כי כונהם רצויה אולי מעשיהם לא היו רצוים, כי לא מחשנותי מחשנותיכס, והיו יודעים זאת גס נדעתם (והוא כמשל הטנעת נלעססינג) וע״כ היו אוהניס ונוחים זה לזח נהלכה והלכו כל אחד נדרכו נדרן החיים, ומחלוקת כזאת נפרטי דעות ונימוסים, ואהנה רנה נתכלל, סופה להתקיים נין מחי חנל ונתון עם ועם עד שתמלא הארץ דעה — ומעתה עלין, ידידי היקר. היה כאנותין, ואל תאמר שהימים הראשונים היו טוניס מאלה. ואחרי שהראה• לן כי המחלוקת תוכל להיות גס נשלום ונמישור, אס אין נו שנאת מנם, הנני לרחוץ גס את נפשי ננקיון לפנין נדנד הנקרח: עדי נשחק וקהדי נמרומים, כי לא להוריד את כנודו יצאתי, אן חורה היא וללמוד אני ציין, ורנות כתנת׳ לו נפגיעה ונקשה, נחשני שיכנדני נהשונתו כי אימת מפגיע על הארי, ואחרי ראותי כי נקלות׳ נעיניו אמרתי אס כי ידעתי נעצמי שלא הגעתי עוד למדרגת רועי נקר, ולא נוקר ונן נוקד וגם לא רג ודני אנכי,. אשים קני נין כוכני נוקר להלחם אמו מלחמת מלוה; ויה• מה — אס ינוא עלי במקל חונליס והכני ומקלו יגיד לי — הלא נזאח חפצתי, והל• אני מקנל עלי המכות פרושים, וכמעשה סדודיס יהיה נעיר, כלני שנסכנד גיאותו