Kokhve Yitsḥaḳ · 1858-01-01 · 24 (1858) · p. Seite 42

מקלים לעצמם ומחמירים לאחרים,• נמו שמצינו שקנעו (במגילת העניה) לארנעקיר בתמוז לחג מולא תפר גזירחא וחרוקידים חיו הדייג׳ גזירות כמבואר שס, וחס כתלמיד, וכי לא היהה יכולה להחחרגם כל צרכה גם בלא דברי חורה, חלא זיל קרי בבתי משחאוח בנגיגוח שירי עגנים משיחי שהר ויין? ולא זאח, אלא שעשו לה עוד שמיכין בדברי ל' אנוה כביכול חיה במחשבתה הוא לבדו יודע שלא עלחה על דעתה אלא בשביל להעמיד שנעים ואס רצו לענוח לה, היו להם לענוח כאולחח, ולא לפלפל ולדרוש לח בדברי תורה? . . . וחכ״ל כי הגושחא פרושה היא הגכונה. והירושלמי מפרש לאיזה אשח פרושה חחכון ר*• בהמשגה. (ומתון זח יתבאר גס הדבור תחיי שועה ורשע ערום ומכות פרושים וחס הם הכה העקקעעל האחרונים שפלשו עצמם מהישוב למדברות חם ונשיהם ובנותיהם — ועשו חכמינו הבדלה בדעות העמוד׳ עולם להמכלין ומתבלין שהם מבלי עולם . והפרש בין הפרושה והבתולה צליינות (לפי גירקא דידן, או צ" מות לפי גירקח הירושלמי) ונין האמהות — האמהות עסקו נישונו של עולם להעמיד שנעים, והקנ״ה צפה במחשבתה ושמע לקולה — והאשה פרושה והבתולה צליינות מגשימים להנורא ופורשים עצמם מבני אדם — וכביכול במחשבתה — בחשבם שמתחברים עצמם לכביכול — ומכנים עצמם בשם כלת אלהים—ואומרת על• תבוא, או שמחזיקץ עצמן לצנועוח יותר מהאמהות, ועי״ז היא מלענח בדברי חולה ובדברי האמהות, והוא בדברי ש"מ מלעגת על המקראות וכוי יעו״ש. וע״כ כללו אותה בכלל מכלי ומבלי עולם׳ כמו החקידם השועים והרשעים הערומים, תלמידי הקען שלא כלו לו חדשיו, והוא כמאמרם תועה ב״ב אי מאי קען שלא כלו לו חדשי ו הבי תרגומו, זה הנועם ברבותיו ר״א אמר זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורח, ובירושלמי שם אמרו: זה שהוא גדול בתולה שלא נפירקו ומנזה גדולים ממנו. וביאור דבריהם אם כי נאמת היה גדול בתורה ולמי ודרש נח״ח . — ולא נא לנעל התורה ובונתו היתה רצויה כי האם שלחכה נתפתלו נאה לנעל הקנאה התאוה והכבוד ודרשותיו עולות יפה לזמן המשיח נעת שתמלא הארן דעה וזאב יגור עם כנם, נכ״ז ירע הדרך לנגדו והוא כקען שלא בלו לא חישיו, ומנעע ברחם אמו לצאת לפני זמנו, ככה תלמיד זה נעע ברבותיו ויצא לפני פרקו לדרוש נהלכתא למשיחא נערם נאה העת קן ולא פתחה עוד אוזן האנשים להקשיב רב קשב, ואן> שחיה חמישר הדרן לפני המשיח תאמתי, גרם מיתת 'לעצמו כי כל מי שאינו משמר את התורה (לתעת לדרוש) אין נשמתו משתמרת מנחות צ״ע וע״כ היה קופו כנפל שאינו סי, ורבים חללים הפילה, כי לנים שתו מימיו ונעשו חתידיס שועים ונאבדו מן חאלן והלכו למדבריות, וגס תמה מנלין ומתבלין העו״תב, וגס דמו הנה נדרם ע״י הרשעים הערומים שהקילו לעצמם והחמירו לאחרים ושפכו דמם כמים , והיא היא המכוח פרושים, כי לפי למודם מ׳ שנותן להם מכה על הלחי האחת, החוב עליו לתת גם הלחי השנית, וכן מלווים ועומדים לאהוב גם את השונא, וע״כ הפרושים השועים מקבלים המכות לעצמם וכשנאמר להם: מה המכות האלה בין ידיך׳ ישיב ויאמר אשל הכת׳ בית מאהבי. והפרושים הערומים גס הס אוהבים לשונאם, ובאהבתם וחמלתם על נפשותס נותנים המכות למו, למען קרב אותם תחת כנפי האמונה ושוסעין ותורגין אותם למען ישלחו אש נשמותיהם לגן עדן. ועיין נב״ר פ׳ ע״ב ושם איתא בז"ל: ותאמר עלי תבוא א״ר אב והו צפה הקנ״ה שלא היתה כונתה אלא לש״ס להעמיד שנעים וכו' והכל נחירושלמי הוציא מלת הקנ״ח היודע תחיי מחשבות לבב אדם נמלת כביבול, מזה נשמע שהחכונו נזה גם לירות חצם ללבב אשה הפרושה וריחו נזה לביאורי. דברים כאלה כתבתי בתוקפת מרובה לחרב החוקר גייגער נ״י, ובמכתב׳ השני נקשתי ממנו להניח גם תשמיני שבשמינית להגאונים המנגחיס נקרנוחם לבל חקרג עליהם — ולהקב פניו עלי להורות אותי נעוב עעם ודעת חעא• פרעי הדברים < ני אן> אם אודה לו שהנוקסא שרוצח היתה לפני חרמ״נם, מאן לימא לן שנוקחא מתוקנת נזדמנה להרמ״נס, דילמא משנשחא היא והגוקמא שלפנינו היא הנכונה, ותקותי חזקה נענותנותו שינופ§ ידו שנית על קתירת פרעי הדברים ולחזק נוקחפו, או להודית לתנוקחא פרושה ועתה הנני לתוקיןז בביאור קיום המפנה: הרי אלו מבלי מולם (ומתון זה יתבארו גס השמות מהשבעה פרושים) ונאמר א!> שכל אחי