Kokhve Yitsḥaḳ · 1858-01-01 · 24 (1858) · p. Seite 40

40 מוציא חמה מנרתיקה ממיס נדונין בה וצדיקים מחרפאין בה* ה־ינו חפקחנה מעי האנשים והסלגה הדיעה — וע״י הקוני הדלנים בשבילי הבלול ומרכבות המעופפים לופטנאללאנע, תהיה יכולה ניד כל איש ללאוח מסוף העולם ועל םופו, וכל היצול והאנשים •היו כשכנים זה לזה, ואיש נאינדיא יעתיק נמו לנע לעיוניו מ״י המעלעי גלאסה לאחיו באמעליקא — ואול הזה יהיה לצדיקים כאול שבעת הימים, אשל לאה אלה׳ם אח האול כי עוג. וכל אשל עשה והנה עוב מאוד (אף המות נדלשח ד״מ) ני יתבוננו בעין פקוחה נכללות הבריאה ותכלית הטנע, שנם הרמות והאלם הטמון נתונה לעונה נברא, לק מיניהם החולות והרשויות ראו ברעתה, ואחלי שסרו צללי ענני השמש המחשיכים אורה וזרחה נטהרה, גס עיניהם יטהרו וירפאו בה עדי יזהירו כזוהר הרקיע. .ורשעים נדונין בה* כ• נזה שיהיו נפתחת לפניהם התבל כלה והאוצרות הנמצאים בתוכה הנחכםיס מעיניהם עד עתה, תבעל התאוה בקרבם כתנור, לאסוף נמפניחס נם מה שהית נסחל מד כה מעיניהם ולהט אותם היום הנא נאשר לא יוכלו למלאת תאוותיהם נבל מראה עיניכם. ובזה פחח לש״נל בדבריו המחוכמים אח שעלי הגיהנם להבין מקול האגדות המאוחרים המדברים נענין הניהנם, שמלאכי סבלה מנהל דיניי מלוין את הרשע במקלם ומכליזין לפניו פתחו שעלים ראשיכם ויבא מלך התאוה, ולקולם ומקלס נפתחו לפניהם שעלי הגיהנס, והוא נדחף שמה (גם בחייו, כ* הרשעים בחייהם נקראים מתים) ועומד לשריפה — כי אש התאוה היא השולפת אותו — ואסר ששב לאשרו תתחדש נליוחו להיות מובן להשרף ביום השני וככה חוזרת חלילה, ני הרשעים מלאים חלטה ואחל• מלאותו את תאותו הוא מתחרט — אן ניקל בל ילין, והוא מתחרט? כי נפשו מתאוה לחאוח גדולות מאלה, והוא מתחרט על התאות הראשונה כי נעשה לו למרמס, ועי״ז הוא עומד בכל יום לשליפה, ואפילו בשעה שהקנ״ה מחזיר נשמות לפגרים מחים נשמתן קשה להם נגיהנם ונו׳ (סנהדרין ק״ח יעו״ש ) והנה אם כי השחוק המשמחת לפניו בתבל אלצו הוא הלהט החרב המתהפכת הטונה לרעה להלשעים, לבלתי ישלחו אח ידם לען החיים — והדון הדאנה לרשעים לפניו כביכול, יען כי נמצא בה דבר טוב, ובשחוק ההוא עוסק הקנייה בתקונו של עולם, וכדבר• הרמ״נם: לולי המשתגעים נשאר העולם חרב וכוי ורשע יבין וצדיק •לנש, והוא הוא השמוק שיושב ומשחק עמס י) אבל אהה, השחוק שבדו נעלי אטומי לב לאמר, אחלי מוח הצדיק ינחנו לו כל התאוח הגשמיות מאכלי גן עדן ושתית לרויה, ולס• למוד הקאלאן יובלו שי גם לו מלמות יפפיוח, הוא חרוף וגדוף בלפי מעלה ונגד נפשות הצדיקים. ולזה תתבונו נאמרם ולשחוק אמרח• מהולל, זא שחוק שמשחק הקנ״ה עם הצדיקים;עו*הנ ואמר שלמה זאת נגד ה ני טסשאי דעלמא האומרים: שמשחק הק״נת נעו״הב נדברים גשמיים. אם לשחוק הוא אמרח• מהולל, הוא שגעון הוללות וסכלות, בנפשם דברו זאת, ואם לשמחה לשמח נפש הצדיק, מת זו עושה, מה הוא הלני ויעושת לשמחה הזאת, הלא במותו כנר נתבטלו כל התאוות הגופניות ואף בחייו בטלים שיו אצלו ולא נחשבו לו למאומה, ומילתא דנחייו לא סבירא ליה למצוא נמו עונג, התענג נו לאחר מותו? ונופם משמשים אח הנפש לא טל מנח לקבל פרס כמפרים י) מ״ז ג' נ׳ אר״י אמי רב שתים עשרה שעות הוי היום וכוי רביעית יושב ומשתק עם לויתן שנאמר לויתן זח יצרת לשחק נו. והמשל נזה האדם הערין הגדול בעשרי ותאותו ומשדד וחומס בממשלתו על הים — לויתן המולך ביס לאכול ולכלות אה דגי הים והעריך הזה עושה לבני אדם כדגי הים (ובמו שהמשילו להמולן ביבשה בלא משפט וצדק לשור הנר האוכל ומכלה אלף הריס בכל יום, ולויתן זה מוכן לסעודיה הצדיקים לעתיד, כי כשתמלא הארך דעה והחכמה מתרבה בעולם אז בני אדם הנמשלים כעת לדג• הים, כדכתיב ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל ני• ור*י מבאר נע״ז שם למה נמשלו לדגי הים יעו״ש — יעלו את הלויתן נמכמרתם וימשיכו אוחו בחכה וישחקו נו כנצפור ביום ההוא — רק היושב נשמים משחק בכל יום עמו, כי הוא היודע מראשית אחרית ושומע אס קול העתיד מהאנשים אשר ׳שאו משל עליו ומליצות חידות לו לאמי: הוי המרבה לא לו, עד מחי, ומכביד עליו ענטיט, הלא פתע יקומו נושכין ויקוצו מזעזעין והיית למשיחים למו חבקוק נ' ובמשפט וצדק יחלקו חלק בחלק לעצמם בממשלת שר הים. והוא הלויתן.• —