Kokhve Yitsḥaḳ · 1858-01-01 · 24 (1858) · p. Seite 39

39 יפלשה זו שבירידת יוק והסכח סכל החזיון ההוא מקוים בדורות הללו ונעשתה התועבה ההיא מצורף לשאר יביים למים שבירמיה המצויין בדומה הללו, וראה איך הקדוש ברון הוא מפליג דני זה נאמרו דרך תורת אס בגוי אשר כזה לא התנקם רפשי ובדורות הללו אין מקפידין מל זה כל פיקר ואדדגה משבחים ואומדים מל איש אשר אלה לו שהוא חליף לרמות כמה גברא חרון הוא ש למולם לא תובל לילי לסוף ימתו כי פיו ולנו אינן שדם במקום שהקדוש ברוך משבח התמות נאמרו ויעקב איש חם אינו חליף לימות בפיו כן לנו וביומנו מדחיקין אח החם וקוראין אוחו פתי וסכל, ובל המיות הללו חלויס בהעדר השלום אשר על יי• זה מצאו אח בני עמינו תלאות רנות נגלות החיל הזה אין ספורות למו ועדיין לא שננו מירן זח ואי; אומר השב ב׳ בל איש מישראל כל כן הוא עור מחמת קנאתו על חברו עד שלא •זכרו ראשונות וקלמונות אל יתבוננו מה סענרו עליהם מן הגרושים ושאר חלאות אין מספר ואשל גס במתים הללו מצב שלנו תלוי מנגד בחוט השערה בלחמי ה' ׳סבלן הגדולים ואף על פי כן אין איש שם על לב לירוש בשלום חברו כ׳ כנר אמרנו שהבל תלוי נמית השלום, ובשם שהעדר השלום גורס העדר התוכחה ב׳ מ׳ שאינו אוהב לחברו אינו מוכיחו בלל בי מטעם זה נסמן פקוק ואהבת ליען כמון לפסוק הוכיח תוכיח אח עמיחן בן הפון לאיין גיסא שתעיר התוכחה גנים גם כן העיר השלום כ׳ רוב ההמון עם אינן מקנלין מדוח ואינן שומעים כקול מוכיחם ואדרבה מנויחין דברים על המוכיח ויבזוהו לאמור עול קורה כולי, ונוטעים גם במנהגיהם ואיש הישר בעיניו יעשה ומה שאינו ישר בעיניו אין שום מורה יכול להשיבו מדרכו על יד• מוקמו ותובחוחיו ב׳ מנעוריו הוא למוד בכן שילהב הנער נזקן לסי שלא למדו רבו זה באשר אמרנו ששום מלמד אינו מלמד אח תלמידיו מוקד תשכל שינהג כבוי במי שהוא גדול ממנו נשנים או במעלה ואינו מקפיד ב׳ אס ללמוד עמו חקו כדי שיעול שכירתו ודבל זה היא סנה להעדר השלום ב׳ למוד הוא מנעוריו לקנטר ולבעוט על כן דבר זה למן תיקון גדול עם המלמדים שידריכו נערי בני ישראל ננעומהס נדרן ארן ומוסל שישאו פני זקן ויהיה מולא שמים ומולא רנם עליהם גס נ׳ ׳זקינו •היו מורגלים לשמוע בקול מומס ויכנסו דבלי חוכחתיהס נאזניהם כ• כן הורגלו מעודם כי מכל דבל שהאדם מתפעל בנעוריו עושת נו רושם ויהיה הדבר אצלו טבע קיים לא ׳קול ממנו לעולם . אגדה נדרשת. פרק ראשון. Von Kalomo /ränkel שכת ל׳ כ'. "מאי דבליו סוהרין זה את זה, כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לשחוק אמרתי מהולל ופו' עיין נמהלש״א והלמנ״מן בהקדמתו לס׳ קהלת ׳עו״ש מה שנדחקו בביאור הדברים. ולי נראה שגס חכמינו לא הוציאו הכתוב מפשוטו, ומהולל תיא מלשון הוללות וסכלות (עיין כ"• הטפט 19 ז״עע 56) ונכ״ז רמו היטב קרא■ אהדדי, נאמרן טוב כעס משחוק משמע שיש בשניהם איזה צד טוב ואיזה לי רע, והטוב שננעק מרובה מהטוב שנשתוק, ובאמרן על השחוק מהולל משמע שאין שום לד טוב יי - וע״ז יפה אמרו לן טוב כמס שכועס הקניה על הצדיקים, ב׳ אח אשל יאהב י' יוכיח לו הטוב האמת׳ — ולבל יפנה לבבו להבלים ורעות רות, וגם הוא מקבל תיקורים מאהבה, והוא צדיק וטוב לו תמיד (ע׳ מת שכתבתי בזח במי׳ ח״ג) "משחוק שמשחק הקניה על הרשעים נעו״הז כ׳ השפעת העונה המיומה לרשע ונעל תתאוה ״קל יבואנו, ואינו מת וחצי תאוחו בידו — ותחת אשר מקודם לא עלתה חאות לבבו יק על דברים קטנים, כי ע״ע לא ראו עיניו בעונה ולא השיגו את הגדולות, כעת יייא משיג ורואה גדולות ונפלאות ממנו ומחאב למו, ובל ימיו הוא בדאגות ומכאונוח יגם השינה נידח ממנו, וצחוק עשה אלהים לו ויושב בשמים יצחק טלימו, ב• היש לן ®חיק גדול מזה, ובל הרואה בעין שבל יצחק לחטוב אשל 'צחה ללהב, והוא הרע ■ שעמון נאש החאוה האוכלת מגדיש ועד קמה ומת שבידו נטלה ממנו, בי נעשה לו למרמס• ייגליס חללו תתנוון רש״ל נעיז ג׳ נ' נאמלו: "אין גיתנס לעתיד לבוא, אלא תקנית ■ז!