Kokhve Yitsḥaḳ · 1857-01-01 · 23 (1857) · p. Seite 66

לאשה. האין! מה •נעם יובלה ומה ישעי גורלה! הון ועושי כ• •אוישו, וזהב כ׳ ׳עשי! לנעל, .אן הבל המה יחד, יבושו הנועיויס במו, ופניהם •יופיו, כ׳ כנם• מהללי!ש הנוגייו, כנפי רוח ורגליה כאילוה קלו. — כעבור קופה ואיננה, ובעון> יתעופף כבודה, ולא השאיר לנעליה אחריה, יק •גון ואנחה; לא כן הכבוד אשי לן פנימש בקרב ולב עמוק, הוא לא •מוש מאסן ולא יבגוד בן לעולמי עד. — קלח נא ל• מודע לנפשי! שא נא לאפוף התלאות ושבע רעויו כמוני, על כי לא השמעסין עד היום משפעי עלי אגיוסיך ואמר עד עפה לחח לן מענה על שאלהן ונקשתן להיוח לן לעינים בדין הקודש אשי אחה ה ולן נו למען הנא בעח אל המער" אשי אליה פעמין הב־נוח. לא מנאוה ומגודל לבב עשיסי ואה! לא מאשי קטן קחה בעיני החישה׳, קראה אלי ולא עניתין! מלילה לי! הלא מי ידען מיחס מפסי כמוני, ולמי נבעו מצפוני נפשן עם כל סגולומיה 'וחמודוחיה •וסי ממני? מ• נסנן לי ניוו׳ השמיוס והנמיוס, עים נחן עול כנד מאוד על צואיי, וימן מסעה על לח", בעיי שלו הייחי נניח אני ושאנן בחדר הורסי, יעוס החיים לא קיוני, ושוע שוטף כי •ענוי לא מצאני, כ• הלא נצל אני נמחיחי, השן בעדי לבל יאונה אלי כל רע, אז נקשה לח נפש• מודע לנינה להחהלן אחו אחוזי ידים נגן אלהיס ולאכול עמו מפרי מן הדעה, אז חפשחין ככקף ידיד לני, אן אהה! לא מצאחיך; לא בן מצבי מעמדי כעס היום! נייח• קדס נפלאה גס עסה אהבתי אל נח אלהיס; הסכמה הנשגבה וכאיל אל אפיקי מיס נפשי הערוג אליה עד אגוע, אולם לא אוקף עוד שקוד יום יום על דלחוהיה . כאשי הסכן המכנה׳ לעשוח. — כמקדם אני משכים קום כאור הנוקר, אנל לא לבקש איזה מקום נינה כי אס איה לכסף מוצא. — הנה עוד מעט וכלו שני, השבע אשי אני נוחן לי ולכל העם אשי ברגלי לחמנו ושקוינו צמרנו ופשחינו או אז אנכי לנד׳ אשא אח עימם ומשאם וכל מחסורם עלי, ומאין יבא עזרי אם לא הושע לי זרועי? מ• ׳עייפנו אז לחם חוקנו ויכסה מעיומנו, אס לא אשיח עסה למסמר לני ודעה דרכיו אחפוץ? היצו ד' אח הניבה אח האדם, אס הוא טומן ידיו בחיקו ולא העשירי חושיה? השמש •לא על האיץ אצא מחדרי לנוע כל היום נשוקיס ונימונוח קריה עי ערב, והיה רק הלילה לי לשלל. — שנע נדודים ומר נפש אשוב לעת נטוה היום הביתה, וכמעט אכלה ארוחתי, והנה תרדמה גדולה עלי נופלת ואישן. ואס אמרה' אספרה את בל החלאות אשר מצאוני למן היום נפסלה׳ עם המקחר, אז הלא לשו:' טרם אגיד לן החצי. הן לא יאומן כי יסופר מה רבו הרעות, הצוררות לתולכי דלן המסחר, המלא מעקשיס והדורים, קוצים וסירים. — בבל פשע ופשע, יתנגפו רגליהם באבני נגף וצורי מכשול, אשר יגדרו בעדם, אל כל עבר אשר יפנו, תחזינה עיניהם לניס ופחים מצודים ומרמים, שעוחיס ליי מעגלם לצודס למדחפוח; ואוי לאן ברגלים אשי לא יבין לאשורו ולא יחשב דרכו, כי עי מהרה יכשל ויפול לנשתו ולדאבון לנו; וים נופל ולא יוסף קום בל •מי חיי הבלו החח השמש - — הלאות האל המתחדשות לבקרים׳ יישאו נפש גבר אוהב דעה, וישחיתו כל חלקה טונה בקרנה, עד כי העלה כולה שמיי ושית, ולא תצמיח זרוע־ה לנצח. — ומה מצאה נ־ איפוא ידיד לני! כי בקשת להננום ממני, ומה ברוחי בי אאציל ממנו עלין? מת •דעתי ולא תדע כ׳ חלית את פני זי שלשים נמבחנין, לנקר את צאצאי רעיונין וילידי שרעפין? אהה? הן אני מעין אכזי׳ עץ •נש ומסי ליח אפר יבושו העוברים, בי בטחו, לאכול מפריו ולחסות נצלו מחים היום הנוער כאש . — ואולם יען וביען העתרת על• דנרין, הנני להשיבן דבר, ולהודיען קושט אמרי אמת. — אהוב שאהבה נפשי! דבר אמת גם אם ימר מלענה, ושנא דבי שקר אף כי בנופת יערב לחכן! — אם אמנם כל רואה פועל בפין ומעסה ידי אצנעותין, יהיה לן לעד כי ארב« הסגולות האלה אשר נמו האמירה הטבע הנדיבה, את בן יקיר לה: המלין, עלי__שאי בניה, כלנה בן נמצאות, אמת מהנה לא נעדרה, ולי נימים הנאים ימי בכורי כוסים נפשן, שמן ינון לתהלת ולתפארת נין תופשי כנור ומנעיוו• זמרה בישורון, בכל זאם כיוס עוד לנו יקומו מליצוהין במשפט, ולא •כונו נגד עיני הנקורח, ואדמס אל אני' ספן בטרם לוטשו, ולזהב בור נהמצאו בכליות האדמה ערם צורף אשר לא הדר לי ונחמדהו. — כהקיר ניר מימית כן תקיר נפשן בנוח עלית רוח ד', רעיונות נשגבים והמינוח נעימות החוצה, אן אין קדרים להן ואת חוקי היופי והגיון לא חשמורנה, יי החכמה לא היסה נר לנתינתן. — החכמה היא אומנת המליצה והאיש אשר לא ני1 בברית עתה ולא לן נין שדיה. גם המליצה לא תה; לו לנצח את דודיה. — י