Kokhve Yitsḥaḳ · 1857-01-01 · 23 (1857) · p. Seite 64

כל אשי •אמי ד׳ אלהינו ואח מיני אלינו אש כל אשי ידני ל אליך ושמענו ועשינו (דברים ה׳ נ״א נ״ד.) הנה משישי מקיא׳ קודש נלאו למצוא שירוש נכו! נמאמר־ם האלה כי מציגו שש שני כשונים המכחישים זה אנו זה, אם היו נני ישראל ננווחיס כי ידני אלהים אס האדם וחי ולמה ייראו שימושו? לכן אמרחי אח וה גם אני אח דעסי. הנה שעמים ינוח שמענו נאזננו כי נבל דור ודור עומדים עלינו אשיקויקים סקרי אמונה ולא יראו אלהיס, המה נחקר חנונחם גזרו אומר, כי ההורה המצויה נידינו, לא מן השמים היא, רק משה נדא כל זאח מלנו, כי מן הנמנע הוא כי חרד רוח הקיש אשר רק נין אלשי שנאני שחק תשכון לינר עם אדם שוכן נחי סומר? וגם נני ישראל היו מקעני אמנה כאלה, ולא האמינו שפולה הקדושה על הר סיני משי הגנורה נאמרה, אם לא שמעו שני ינלוח אנכי ולא יהי' משי הקנ״ה נכנודו ונעצמו, ואןז שלא היי ראויה לכך לשמוע אש קול הקדוש והנורא, אע״שכ עשה אלהיס זאח להראוס לעיני כל נני ישראל, כי שולח משה אמח היא, ושה אל שה ינר עם אלהים צנאוח, לכן זכו לזאס לשמוע שני ינלוח הלאשונוח משי הננולה,׳ אולם לאחר שראו אח כנוי י' עין נעין ילאו מאי, אם יוקף לדנר עמם, כי ליומי לא היו ראוים עוד לשמוע, כי על הנעחח אמיחת הפורה מסיני היה די נשני דנרוח הראשונות, לכן אמרו: ועפה למה נמוש וכוי ויחורגם א״כ: (דער עוויגע אונזער גאעט האע אונק זיינע העררליכקייש אוני גלעקע געצ״נט אונד זיינע אייגנע שטיממע הערטען וויר אויק דעם שייער, נון זיני וויי שאן צור געניעגע אינעלצייגט, דאק גאטט זעלנקט מיט א״נעם מענשען רעיעט, אוני דיעזער דאך אם לענען בליינע; נון אנעל (דא וויר דיא אינערציינונג שאן האנען) ווארוס זאללען וויר עניליך אןמקאממען? זאללעען וויי נאך שערנעל דיא שט־ממע גאטטעק העלען, זא שטערנען וויי זיכעל (יא וויר ניכט יחלדיג זיני שאן איהם נור איין וואלע צו העמק); לענן האט <ע נאך איין מענש די ע שטיממע גאטעעק אויק דער שלאממע, זא וטע וויר שערנאממען, אוני איזע דאך אם לענען גענליענען? (יענן אויך דיעקמאל געשאה עק נול דער אינעלצייגונג ווענען אוני דא וויר דיעזע שאן האנען) הערע דוא נור א לליין וואק יעל עוויגע ששרעכען מילד, אוני וויי ווערדען עק גמרן אנהערען ) הערות. Von I. L. Poogt». כחנ הרג החנם מו״ה וואלן> מינן נמסנלח כוהני יצחק נרז נהערוח על מאמי אגרת נקורח זייעע 91 אוח ז' וז״ל״אזכיל גם דני שליאה על חכם אי שכחג נכ״ח ח״ז מכתב י״א זייטע 251 מצוין נכינג וכולי וכל הרואה נצדק ישפוט כי כוכג מתעה הוא עב״ל ננהלתי מראות, כל חנל הסכמים אשל נישראל גדול שמם , הלא הם, צונן, יש׳יי שד״ל, לעטעריק, ל' זכריה שראנקל, שטעלן, ווייקע, כולם יחנו חכמת המצוין בכוכב׳ וזה שמו אשל יקראו לו: ראש המיניים נכל מקום, ההוא יקרא כוכג מתעה? אח זאת אראה והחרשתי? לא! למען אלוש׳ ומיועד׳ לא אחשה, ולמען כנויו לא אשקוט, עי יצא כנוגה צדקו החכם המעיל אשר בהערותיו הלאה למדי נקיאוחו נש״ק ושוקקים י אמר: אזכיר דבל פליאה: ואני אתפלא נו הפלא ושלא, כי כל הדורש היטב בנדרים י״ב, שבועות ב' ובמפרשים שם, ינלייתא נקטה: כיום שמח נו אביו, נכן> הדמיון, ושמואל נקע: והוא שניר מאותו היום ואילך, ואילך יייקא, ישפוט נציק, דכנר נזיין הגמלא היה המנהג נישראל, לדור ניר לאסור אקר על נששם, בשל ויין לא יבא אל פיהם, לא לנד ביום מיתת אליהם או לנס, ויום לאות ירושלים נחרננה, כי אס גם לתקופת השנה באותו יום בחדש, ובעיניו ילאה ובלבנו יבין, כי נכונים דבלי הנוגיי המצוין נאמרו: "יום הפעילה אשל מנהג התענית נו או הפלישות מנשל ויין (מנהג ולא אקול) לבני הנפער. מבואר כנר בגמלא נדרים י״ב עכ״ל, ובאורך הזמן קימו וקנלי עליהם המנהג, ותהי חק בישראל, לחנות אח אבותיהם ניום מיתתם מדי שנה נשג" באותו יום בחדשו ולהתענות או לפרוש מנשל ויין, והמזור לארצות לחוקות גרס, ג’