Kokhve Yitsḥaḳ · 1857-01-01 · 23 (1857) · p. Seite 60

60 בלילה עזבנו האמנורג וראשיה רקיעחינו הימה על נהר עלנע עד ליקום נפלו נים — פה אשים מסקום לפי קקח׳ לנל יעלה על רוחן, אחי היקר! ני יש אה נפש• להגיד לן אה כל רגש• לבני והמו; עשתנוחיו נראוח׳ ממעל לראשי אח השמים ומתחת רגלי מים אדירים, בלי גבול מהניב; אץ אומר ואי;דברים להציע לפנין אח המראה הגדול, ואן אס נעינין תראה זה הים הגדול ורחב •דים ונאזניך השמע שאון גליו והמון דניי ומכל עבר ופנה אל כל אשר חפנה יפגעו עיניך רק מים מים, אז חחפלא על מעשה ד' כי נורא הוא ותהי בעיניך כמר מדלי ונשחק מאזנים. כאשר התהלכתי על ירבה׳ הקפינה ואראה פני המים •שרים וקיטור הגחלים עולה במקלה ישרה השמימה, מבלי נעות ימין או שמאל נ׳ היום צח וכל רוח לא נשן1, אמרתי, מי יחן ויעמוד רוח קערה וירוממו גלי הים למען יראו עיני אח אשר קראתי גקפרים זה כמת פעמים, ואקפיה מעשה ד׳ ונפלאותיו לאחי ובני ממי; אבן כמעט קע נחמתי על ב׳ נקיה׳ אח ד׳ במחשבות זדון כאלה. כ׳ אן לתוגה ועצב היו ל׳. המנקה שמים בעבים, המושל בגאות הים הוציא רוח מאוצרותיו, כי ראה שרירות לבי וישלחהו אל עמקי תהום, וינעש וירעש הים, תהום אל תהום קורא ומשברי מים נצנו כמו נד; אניתינו עלתה שמימה ותרד תהומות וינועו עמודיה ומיתרי ה חשנו להנחק; נפשנו ברעה נמוגה , כי השלכנו מפנה אל פנה, מעבר אל עבר ולא עצר איש בח לעמוד, כל המקומות מלאו קיא כי מאכלינו יצא מפיני ונבחר מחיים תמותה ויהי הקער הולך וסוער כל הלילה והמלחים, עזי נפש, הלכו הנה והנה בקול רנה, מכרכריס ומפזזים כ׳ סער הים הוא חיות לנס וימלא פיהם שחוק על רכות לבנינו וצרת נפשנו וקול הקער כקול התיר נאזניהם עד כי חמל ד' ברחמיו עלינו ויקם קערה לדממה ויגרש קופה אל חדרה וישתוק הים מזעפו; אנכי גם אז עוד לא שנתי לאיתני. כי ראשי כנד עלי, עיני ראו זרות וכשוכב בראש חבל הייתי, לחמי היה לי לזרא וכל אכל תעבה נפשי ואן אחרי הוציא אוחי המלחים אחד בימיני ואחד בשמאלי מלשבח הספינה אל גגה ורוח קר וצח נשן> עלי אורו עיני ופעמון הרעב הקיצני מתרדמת' ואצוק מים חמים על עלי עהעע ואמתיקם ואשתה ותשב נפשי. לעת ערב ראית את כמאור הקען יוצא מחדרו להאיר הלילה וכצאן על פני כר נרחב •רעו נקנינית הרועה זה נכה וזה נכת; בן הקיפוהו יכתרוהו מכל עבר ופנה כוננים מזהירים גדולים, ויפוצו על פני שדות השמים. הה אח• "מה טוב ומה נעים שנת אחים •חד" קראתי עת רחש לני נדברים באלה, מי יתן ישבת אז על צדי בלב ים להתענג בנועם ד ולחזות פועל כשיו, ני אין מלה בלשוני לחח בפי עטי אח תמונת הנשגב והנעלה מכל אשר יוכל נח דמיונן להעביר על פניו. דמעות עיני נחכו כמים על לס", אןז כי התאפקתי מבכי, בהעלותי על לבי בי אך נדד ישנתי ואין איש ממשפחתי עמדי להנחיל לו מורשי לני ולשתות עמו יחד משוק הטוב והמטיב, כי אן זאת יתן עונג לנפשנו ושיקוי ועוצם לנשרינו, נראוחינו את הנאהבים והנעימים לנו מתעדנים גס המה מפלגי העדן והעונג, מהם שתינו; ושמחי פנים יביעו איש בפני רעהו ויהללו ויודו מעין כל טוב אשר שת כל יצורי תבל הדוס לרגלי ס׳ מדבר. אם כל טובן אשר צפנת ליראין ד׳! יאשר עין לא ראתה חתן רק ל׳ ומיודעי ואוהבי אין איש אח׳ לשמח בשמחתי, טיב אשר לא תהן לי מאומה, כ׳ גס המתוק לא ימתק רק בפי שנים, ונפי נודד למר ולענה חהפן. חסת נא נחרה לאנדאן באתי עירה הולל, על ידן הצפוני מארן עננלאנד בי נעלי תאניה רמוני ואשג שני ימים נעיר הזאת אשר ליופי בנין בתיה ולנקיון וטוהר רחובותיה מצאה חן בעיני וקול ההמולה אשר שמעו -אזני מעלות השחר עד אישון לילה הגיד לי נ• היא עיר מסחר ויושביה כנעני ארן. כל הנחים בנויים פה, באשר נבל ארן ענגלאני מלבנים פרופות ומחק לבית לא •תנו שיד לכסות החומה במראה לבן, על בן מראה כל הבתים כמראה הלבנים, אדמדם, אכן' מתמרח העשן העולות מאבני הגחלים מכל פנה •שחרו פני הנחים ותבניתם חתן להם תפארת זקנה וגושן, כמראה המגדל אשר בעיי וויען או נעיר קאשו׳ הנודעים בתבל. בלבת׳ פעם שנית על ים הצפוני בריאת׳ וטוב לגי לא עזבוני, אן> בי רבים מההולביס אח• נפלי פעם שנית גחלי הים , ורוח קרה המרספי1 על פני המים הגדילה רעבוני; לעת צהרים העיר לאנדאן עם בל כלילת הודה ותפארתה׳ מס כל שאונה והמונה נגלה לעינינו; ננחל טהממזע , אשר על נמתי דביו רבבה אניותינו, 'לא יכלו הספינות הרבות לנוע הנה והנה כחפצן, אן) כי הנאל רחב ידיה הנהו; משני עבריני אניות אין מספר, נושאות ייסחל אוי מזון וצידה, נגדים ובלי קיי להנלממים בארצות הקדם נקעו למעלה למטה ואן ברב חבמה וחריצות השכיל רב החובל