Kokhve Yitsḥaḳ · 1857-01-01 · 23 (1857) · p. Seite 59

59 ימינשוו״ג, לינענורג וכדומה או אל ראו עיני מאומה, כי עברנו בלילה, או יק חלק קטן, וגס זאה אן נחפזה ובמין נפש, כיי אך נסקו כעוה מלינו מן מיכנח העשן ליאוח אח עין האין והמונח העיר ויושביה והנן קול פחדים חשמענה אדנינו, קול קורא מנען העגלה: "חושו, חושו אל חעמודו, כי מהי נלך!" אוי לאיש הולך, המאריך לשנה על הקא מלאכתו. כי לחמו היה לאבן במעיו; נשמעו אה הקול יעמוד ממושבו ומבלי הטהי ׳מהי ויחיש אל המרכבה, לבל יעז ב נאם הדין. ככה ישעו עהה אנשים מקצה האין עד קלהו מבלי יאות מאומה מנפלאות התבל ומתפארת מעשה •די אדם, כי נעים השלח חצי מנע־ך על חלקת ארן או על פני עיי ומגיש, חיש מהי תנשא על כנפי עמוד העשן ממקומן והלאה ולא תכיר עוד את מקומן כי מרחק רב •בדיל בינן ונינו: כנשי חש לבז אי כברק יוצא מרחם הענן כן יעברו לפנין כל מתי חלד, הריס וגבעות; נחלי מים ינדותס, •עי ובל ען«3ו, עיים ומגרשיהם, ואשי ראו עינין ניגע הזה החעין עינין נו ואיננו, בערפלי המרחק •חרקה ועינן לא תשיגנו עוד. מדי לכתי במרכבת העשן על זין הברזל דני• איוב או דני׳ ד' נדברו אל איוב היו תמיד מל פני דמיוני: הנה כחו מענו, עצמיו אפיקי נחושה, גרמיו כמעיל ברזל, נמל הריס ישא וכל חיתו אין •שחקו על גבו; שים נא גיון תחת' רגליו, ידעתי כי לא חוקין לקום; לפניו לא יתיצנ איש, השיבותיו תשכון אימה; מפיו לפידים יהלוכו, ומנחיייו יצא עשן; נפשו גחלים תלהע ולהב מפיו יצא: נצואיו ילין עוז ולפניו תלן בלהה: פלח תחתיו יתפוצץ ואבני אלגביש יחיש •מחן: קולו קול פחדים והוד נחרו אימה; נרעש וקול נורא ירון ולא ישוב מפני יל. אכן אס גס לא יכלתי להשביע רענון נפשי, אם גס לא נחנה אותי העת ליאות אח הדברים כחפצי, לשים עין נקורת_עליתם ולדרוש החיים והמתים בשקידה ובהגיון לב; אן> כי יק כאבק פורח וכחלום •עון1 חלפו על פני איש׳ התבל ומראיתם לא הכיתי; מל זאת רבת שבעה לה נפשי העדן והעונג ולבי יאה הרנה חכמה ודעת. עונד האדמה אשי באין נעהמען •עמוד על קולס השלימות בכל עבודה בשדה עשי מעלות למעלה מן האכי אשי בארצנו: שא עיניך ימה וקדמה, נגנה וצפונה בכל מקום תמצא ברכת ד׳ רובצת על האין וגס חלקה קענה לא חגלה לך אשי לא מניו בה •ד׳ אנוש להוציא לחם מבען האדמה: חאוה היא למינים ושמחה לנפש ליאות שדות זרועות יהוד והדי ומקוצעוח במיה כנמחוגה; על ארבע כנפות השדה עלי פי׳ מושי חנונה יעמדו מל המשמר, להשיב נפש הקוליים נעת ינפשו מעבודתם ולתת להם מחקה ומקסור מחום השמש ומזרם ממי, אן אימתינו תזעק עלינו ותלמיה מי •נכיון, כ׳ נרפים •ושניה, בפועל כפים גמלה נפשם ובעת רעבונם יציק להם על י׳ יחנו קולם כי לא טוב עשת. אצל העיר דרמזרען הלכנו כרבע שעה בחשכה תחת ההר (עוננמל) כי מרכבת העשן לא תלן כי אס נדרן מישור על ק יעשו ממניות למענה על כל נקעה ונחל והי גנוה יתלול ני יעמוד לפען לה בדין, אז עושי מלאכה ’קולו להם דין תחת תהי ובכלי ברזל יקבו חי במעיו עד כי יישרו המקלה לרוכב על כנפי העשן. עגלות העשן אשר בארן )אקקען מונות הנה מעגלות אילנו וגס לו לא למדתי חלוקת האין (געאגיאפיע) נקלה זיתה לי לדעת, כי עזבתי מדינת אסתר; כל עוד ישנתי במרכבת העשן אשר הוליכתנ׳ ייעיי וויען כל עצמות׳ נדו ונמו הנח והלום והבית סגור ומסוגר מכל ענייו ואך דלת אחת פתוחה להמון הנאים והיוצאים; אם אקון יהיה בדין, כי תצא אש או תדחקנה זעגלות אשה רעותה הלא עוג כי ילכו אלפים אל שערי מות , מאין פתח למלע נפשו, ייאשר יהיה אחי בין הבאים אשי לא לקח פתשגן הכתב באמתחתו חלילה! — באין 'אקקען עגלת העשן תלן חיש מהי כנשי מדחן והיושבים בה ידמו שנח בית, יקראו עלי יחדשוח או יתענגו מעסיס התנומה וכל איש יוכל לצאת, נעמוד העגלה ממקום שנתו, ז׳ משני עניי העגלה יש דלחיס לפי מספר היושבים; דין הברזל באין זאקקען יולין בבקעה, מזה ומזה הרים גדולים ישאו גאון יאשם השמימה;י אבני קלע . נורא מראיה; "פיזיות על פקגי ההר ולעין הצופה יתראו כמגדלים ובנינים נפלאים אשי בנתה בת אלהים (המנע) לשחק בבני תמופה אשי בצל ימיהם עלי אין ונחים יבנו לאלן דור: ’יל׳ יראתי להעיר חמתן אחי! גם זאת הגדתי לן, כי לא לחנם יהללו מקשיי המסעות את יפעת נשי זאקקען, חי נפשי כי צדקו בדבריהם. כבואי אל עיי האמנויג היה נשם על האין בל היום, על כן לא הלכת• לראות אח פני העיר הזאת, הנודעת בכל קצוי ארן לרב מסחרה וקנינה; הרחובות אשר ראיתי "לאות אשסה ודמן על כן נחלה נפשי במו ועוד נעצם חיום הזה הלכתי נאניח עשן ’יא אל קריח המלכת לאנדאן ואתן שכרה שנעה עהאלמר פר״קיש. בשעה העשירית