Kokhve Yitsḥaḳ · 1857-01-01 · 23 (1857) · p. Seite 35

35 נ' שנמס ששמש נכ״ג נ•«׳ סולדות וארכילית , ונכדו הוא אשל נקינ בת כאליל כלילי לינאי מלכא, וינאי זה הוא אגליפק השני הנקל א אצל חכמינו בשם ינאי. — ונזה התיישב פליאת המאול מינים יעו״ש. ומעני! לעני! באותו מנין נצעד צעד אחי להלאה, ואעמיק לך הקולא מתפלי הגדול, חולדות הנשיאים. — [הדנולים הללו דבלת׳ מתוך גלוני של הלב שי״ל. — כתבתי זאת לבל יבוא במקלו להכות על לבושי על שצעדה׳ בלבושו לבוש גאון פשיעות גלולות. — וגם לזאת החוב עלי להתנצל, הלב החכם ל״מ שמעלי! שגה בדמיונו שגם במאמל׳ בכ״< כלך 22 אשל כניחי נשם עימות אגליפת יבוא בהתמשך דבלי בקורת להקפל עלך מילין, וקלא את שמו גישלאל בשם נקולת וכוי. ונלאות׳ זאת, ׳לאתי פן יחשב לו שגגת אהלים למזיד מציד׳, נאמלם שתליתי מאמל׳ על אילן גדול, אס כ׳ דבל אי! ל׳ עמו בזה, ע*כ הנני מן המודיעים כ׳ אני הנתלה ולא החולה. —] והנני בזה להעתיק לך מאמל׳ בתולדות לשב"ג הנתלג בזמן החלבן, והמאמל הזה יפיק אול גם על זמן אגליפש ושולדותו, וגם על המעשה "דבעייא מוכתא" אשל היחת לפי דעתי בזמן המלידה קוים חלבן נ״ש. — ונתחיל מהמתופל [תוכה נ״ג א׳1 על לשב״ג "כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה נועל במונה אבוקות של אול וזולק אחת ונועל אחת ואין נוגעות זו בזו, ושהוא משחחות נוען שתי גודליו באלן ושוחח ונשק אח הליצפה יזוקן) וכוי." ותנ״ל בהשמיונה אבוקות התכוון על זלע בית דוד שלא יכלו ושבע ׳פול צדיק וקס נהשמונה ולביס ילכו לאולו. — ולמז נזה על השיל למנצח על השמינית. — וגהשתחוויה נ״ל שלמז למהעשה המקופל מקופל׳ לימי על ברומית בן מ' יונית, אשל י המלך האכזל עללקווינוק, נלצונו לחמוק ולגזול לכוש משפחתו, הלג לאבי בלועות 'לאחיו, לק לבלועוק השאיל, כי התחכם לשנות עעמו ולחלאות עצמו לפניו כשועה וחקל יעה, ועל נ׳ היה בן אחותו קייב אותו וגדלה, בין בניו, וכאשל שלח עאלקווינוק פעם אחת את בניו עם מתנות למקדש אפאללא לדעלפהיע, הלך בלועות ג״כיעמהס. וכאשל שאלו בני המלך להאלאקאל דעלפהיע מי מהם ימלוך על לומי אחל אביהם, נאה החשובה מי שינשק נלאשונה את אמו הוא ימשול ויפלנת את לוס, הנני מלך הבינו הינלים כפשוען, ושנו לביתם, ובלועוק בהלוכו עמהם בהגיעו למחוז איעליא עשה עצמו j כאילו אבד מאומה ושחה עצמו להגביה, ובהעלמת עיניהם נשק להאדמה, כי היא היא האם בני אלצו, ובבואו לביתו אחל איזה ימים התיל ה מתות מעל פניו, ותלהיב לבב שלי וגדולי הלומים להקיל העול והעבדות עאלקווינית מעל שנמס ולגרש אותו וביתו . «לוס, ולקלוא ללול לתושביה, ולהתנהג בחוקי ויתודי לעפונליק, _ולנל להזכיל השם מלך! על המנהיג הממשלה, לק בשם קאנזול יתכנת, והקונזול לא יהדו ננחל מהעם לק על ן שנת אחת והשם מלך ’נתן להפקיד והממונה על עבודת אלוהיהם, וקיימו וקיבלו אנשי לוס כל הדבל׳ ם הללו, ועל השנה הלאשונה בחלו אותו לקאנזול, ונהלג בהמלסמה נגד I «ארקווינוק, וכבוד והספד גדול עשו לו אנשי לוס במותו, ושמו וזכלו יקל בעיניהם עד j היום, וגם זאת ידענו שלשנ״ג זח הלהיב לבב העס ללחום נגד הלומים ואגליפק, והיה אוהב ליוחנן גיזקאלא הנקלא אצל חכמינו [גיעין| לאש בליוני ועל ידו נהפך לבן «תהיה הנקלא ביוקישון העבל׳ יוקן> בן גיליון לשונא, ולצת לתקילו משללוחו בגליל עניל שחשדו שלבנו נועה לחלומי ם ואגליפס, ובכל מקום שהניאו חכמינו את דבליו מצאנו אותו בגודל נפשו כתכונת ומידות בלועות הלומי. — נהמשנח דאבות פלק א' שנו חכמינו "שמעון בנו אומל כל ימי גדלתי ני! הסכמים ולא מצאתי לגון> עוב משתיקה, ילא המדלש הוא העיקל אלא המעשה וכל המלבה דבלים מביא חעא" וכמה גדולים דבליו נמאמל הזה נגד בני דולו. — כי הלנה מהחכמים והקנאים שלא חיו נזחלים בדגליהם גם נהעת שלא היו עול מוכנים לעמוד על נפשם וללחום, נהלגו ונשמעו ולא היה בידם לנקום אן> נמעע מאויבי נפשם. — ואולי למז לזה במאמלו [תועה מ״ע] "אלן) ילדים חיו בבית אבא וכוי ולא נשתייר מחם אלא אני כאן ובן אחי אנא נעקיא" ׳מגיפה הזאת בוודאי לא באה למו אלא מפני שדחקו אח הקן מלפני הזמן ולא שמלו פיהם ולשונם, ואן> אם בחכמה ודעת היו דגליהם, היו מאבלים עצמם להדעת. — אבל ללשב״ג מידה אסלת היחס לו וקיים בנפשו החכמה תחיה את בעליה, ואן) שנתגדל בל ימיו נין החכמים, שינה את עעמו. — ועשה עצמו כאינו מלגיש במאומה, במכאוב׳ עמו ואחיו, ושמל אח הדינור עד לעת מצוא, וכאשר תצקיחהו לוחו לשפוך את נפשו המלאה נלהבת אש האהבה להעם וחאלן, שם מחסום לפיו, וחית מתווי נמחוג קמי רבנן נהשמונת אבוקות. ונהשהחוויה והנשיקה להליצפה תלהיב אח לבב המבינים שבאה