Kokhve Yitsḥaḳ · 1857-01-01 · 23 (1857) · p. Seite 34

u גששה אלשים איש נההיכל, ונזה טימא אח היכל די. — ואם תשאלני?)0 אמת גינר הסופרים ששיו בשמיני על השמיניח לגנאי יוחנן וינאי, כפי ביאורן, אין לא עצי' השרים נהשיריס הללו}' והנני להשיב לן: אוחס הוטעו נאמרם אשר ישירו זאת נתהלתם, וכה הפרושים אמרו ליוחנן, שנדבר• "יברת ד׳ כל שפחי חלקוח וכוי" שמו פניהם טל כת הצדוקים אשר לבבם לא יכין עמו. והצדוקים הפכו הדברים על כת הפרושים, יגן לינאי אמרו שמתפללים נעל השמינית מקפיעעל ו' על חל־ו, כי כפי המשופר נהיוסיפי[ נפל למשכב כשלשה שנים רצופים בחולי הקדחת עד שמת גחליו הזאת. — ואחרי מוי1 ינאי, ובניי איישטניליש והרקינוש היו עוד רכים נשנים, ומלכה אשתו אלכסנדרה, ונעשית רעגענטין עד שיהגדלו הנערים, והיא היתה אחותו של שמעון בן שטח ונכנעת [ להחכמים והפרושים, והנרדפים נתהפכו לרודפים, והרגו נעת ההוא לדיוגניש יונק וחני i לינאי המלן, ועוד רבים מכת הצדוקים, ובימים הללו התפילה או השירה על השמינית לא •תכן למו כי הזמן מפזז ומכרכר לפניהם, ויראת הנערים בני ינאי לא היתה יכול' להניא עצב בלבם להתפלל או לשורר עלימו, כאשר לא נודע למו עוד תכונתם, וזיתי "אם אינו נקי בהן" שלא ידעו עוד מה טיבם, "אומר אודה ד' נכל לני" הקנו לשירי נש״ע בזמן וימים הללו הקפיעעל ט' נתהליס והוא "על מות לנן וכוי" ועל שלא רצי לזכרו נשמו כאמים |שם פשוק ו'| ״אבדת ישע שמם מחית לעולם ועד" ע״כ קראי : אותו נשם נן כי הוא כן יוחנן תיקיניש אשר גם לבנו לא היה נכון עמהם. -י יתקנו השירה הזאת על מות ינאי המלן כמו שמשאו לי ו" ט את יום מוחו, כמנואי 1 במגילת תענית |זיהע גרעען אנהאנג «אטע 1 .17], כי באבוד רשעים רנה, וברכי נזה ברכת ההודאה טל הנישים והנפלאות שנעשו למו "נשיב אויבי אחור וכוי" והם׳ דייגניש ורעיו. "כי עשית משפטי ודיני וכוי" כי על עצת דיוגניש וחבריו נצלנו ונהרגו שמונת מאות מהפרושים הס ונשיהם ובניהם, וכאשר עשו כן נעשה למו, וזה היה נדרך , פלא בי הצדוקים היה הגבירים והשר׳ צבאות נימי ינאי. והפרושים היו מלמדים חלשים ן ונרדפים, ומשית גבירים ניד חלשים, וזיהו "נוקש רשע הגיון שלה" כי הוא שלא בדרן הטבע, ונודע ד' במשפט הזה, כי ישנת לכסא שופט צדק, ולא נחיל וכח יגבר איש. ובדרן הזה •תנאי כל הק' שמה , ולקצר אני צרין והמבין ■נין-. . והתנהגות . נשיי׳ על השמינית נש״ע, נהגו ככה בל ימי בית שני נימי מלן ישע שררו ״אל באפן j תוכיחנו ובו', ונימי מלן כשר כמו אגריפס הראשון רק שאחז במלכותו על שהחניפו לי I כמבואר בסוטה שררו ״•ברת ד' וכוי." אן נימי אנייפס השני אשר התחבר עצמו לרשע׳ 1 נציבי רומי, ובנה פלטונו גבוהה מחומת ההיכל, למטן שיהיה ניכלהו לראות כל הנעשה! שמה, ועי״ז נצמח בלב העם והבהנים כטס וחרון אף עליו, ואח״כ לחם עם אספי־נוס j וט־טיס נגד היהודים, נימים ההם שררו והתפללו "אל באפן וכוי" וכשנתים ימים לפני הסרבן •צא ק לא דלא פסק נין אנשי סוריא שאגריפס נהרג נאנעוכיא מהרומים, ואולי נאה השמועה הזאת גס לאזני אנשי ירושלים, ובעת ההוא נקמו הקנאים עצמם נחיל גטסטיס ואגריפס, וכפי המסופר בייסיפון ההצלחה הזאת היחה להם נחג היש וכוח, וע״כ שררו בחזרתם לירושלים שמחים וטוני לב המזמור "על מות לבן" והוא בן אגריפס הראשון המכונה מהם ג״כ נשם ינאי. — והודו לד' נשמחה וזמרה, ואמרו "בשוב אויבי אחור" כי ברח גטסטייס וחילו לפניהם. "נערת גדם אבדת רשע" גערת נחיל הרומים ואבדת אנריפס ינאי הרשע — וסיימו "שיתה ד' מורא להם" כי אסף געשטיום אח'כ חיל הרומים, והביא את ירושלים במצור, והתפללו שישית ד' מורא להם. — ומצאנו נהיושיפון שנשמעה תפלתם. — בסיפורו שאחרי המפלה מהרומים לפני היהודים, נתאספו והרעישו בחיון אף אח חומת ירשלייס, וכבר נתצו הכותל דרום מהחומה נגי נ"המ והיו מוכנים ועומדים לשלוח אש בבית אלוקינו. אן לפתאוס פחד אלהים נפל על גטזעייס ויראה ורעדה אחזתו, וציווה לתקוע בחצוצרות להשיב את חילו וחיל אגריפס לאחור. — והיתה לאות ופלא בעיני בל העם, ועד היום נלאו הסופרים למצוא השינה. — ומעתה תראה שלא לחינם בנוהו חכמינו לאגריפס השני נשם ינאי, כי גם נשיר• העם נתאחדו. וכל מת שקרה לינאי קרת גם אוחו, וגם אוחו רגמו העם נהמליצי ענוי פלחריס להטות שכמם למשאו ולהושיט צווארם לזנחו, וצאו צאו אמרו לן, אחה ואחיוחן, ויצא הוא ונעיניצע מירשלייס . — ועוד זאת נ״ל שיוסי בן יועזר הנזני נב״ב קל״ג אשר בנו נשיב בת גאדיל כלילי ד־נאי מלכא "לא ליוסי בן יועזר מתזוגיח נתכוונו בי הוא היה במה דורות לפני ינאי כאשר הוכיח המאור עיניס אמרי נינה פריו נ״א. אלא לבן הר״ג ’ועזר שנתמכת מהוריוס לפני מותי, והשם יועזל מצאנו ניוסיפין