Kokhve Yitsḥaḳ · 1857-01-01 · 23 (1857) · p. Seite 30

— 30 ואחרי נל האמור שהשם מנירים נשאל לנ״ח ע״ש לאש משפחתם יוחנן החני נ1 מחחיהו שזכה מחכמינו נהכתר כהונה וכחל חולה וכסל השם טוב "חבר היהודים"• ואס כי יוחנן ינאי נן שמעון כעם על החכמים והחנירים וינדלו ממנו נזעם; א! ההגדלה מהחנילים לא נחמשן ג"כ הרנה, כי מלאנו נהיוקיפון להיומים שבקון) ’יי,, עשה שלום עם החכמים והשביח המחלוקוח ונפטר בשלוה, ויפה אמר הלב י״ייו |במנה"ז שער •'] "שבטח ההוא כחנו מירושלים לאלכקנדריא של מצרים בעלי שי' נחונך ואני אשב שוממה ומזל ׳הושיע בן פרמיה לירשליים" ונחחנרו נ״ס עוד הם®6 להחנרים . — ונשאל השם הזה למו עד חרבן הניח, כי גם אגריפם הראשון הכגי6 עצמו להסכמים והיה כחבר ורע ואס למו. — באנו עי״ז להננח מאמרם |םוטה מ״ניו "לי פנסם בן יאיר אומר משחרב נ"המ בושו סבירים ובני חויין וחפו ראשם וכי' י ונאמר כי העביר נזה לפנינו ציור המידוח וחכונח נפש נ״ח האחרונים. והמה נ’6 אגריפם וניח יוסף בן גוריון אשר גס אחל החורבן נסגנרו, וכח הזרוע והלשין ממדה להם ולמשפחחם להיוח ניחם חפשי ברומי, ונחעלו לשרים ויועצים בבי6 סהילאפיום אספייניס וטיטום, אבל לא שמשו בחשינוחס וחינם, להיוח שואלים ומבקש’6 מע־עוק להקל אכזרוחו מחשה פזורה ישראל, כי נפשם ורוחם נשפלו לעבדי רומי. ' ואס כי גם המה חשנו עצמם למראיח עין לכח הפרושים והשבילים, וגם המה ביי חורין ברומי, בליז כקחה הנושה אס פניהם בזכרם מעשה אנוחיהם מול פעולוחיהם. ~י ועוד זאח מרום מצנם בושו עצמם להמליך עבור אחיהם העניים. — ועל שהיו בא חורין, מרגלא נפומייהו לקרוס להשבוייס עבדים, והיה נושה למו להתערב עוד6 ולהשחחןז נצרחם, וכל הפוסל במומו שיעל. — "וחפו לאשם" ועל כי אצל היהודי6׳ וגס אצל האומוח הראשונים היה הסימן מבני חולין נהליכח גילוי הראש, וע״ב מל,’ כאפקויסא כלפי מעלה בהליכת גילוי הראש. — אמר הכא בנפשם השפילה נחכס6 ראשם , כי נעשו רעמערליננע, ועבדים גם בנפשם יסוחס. — "ונדלדלו אנשי מעש® ניח חשמונאי הראשונים היו אנשי מעשה. — כי ברוחם העזת ורוח האומה הנופש6 עליהם, אשר חברו לרוח החיוני לחיוח האומה ולהחנער מעפר, וברוח החנירוח ויי6 האחדות, פרקו יסלו עול היונים, ונחולדוחס עבר רוח הזה ואיננו, ונעשו דל'6 במעשיהם לרוח החאווח ורק לטונח עצמם הם דורשים. — "ואין דורש ואין מבי61 ואין שואל", לדרוש נטונס הנכנעים ונדכאים והנדחים, לבקש ולשאול מאח המל6'6 לחת להם מחיה נאלצו; — על מי לנו לתשען על אבינו שבשמים "כי אשלי הא’6 אשר שם בד' מבטחו. והוא כדברי מירכי לאסחר" רוח והצלה יעמוד ליהודים ממק'6 אחר ואח ובים אביך תאבדו", וכן נתקיימו דברים האלה ננערניצע וביחת; — י5־* 1 חכמינו ז״ל העמידו ציון לנפשם השפילה במאמרם "כל דאמר מניח חשמונאי מלכא^ק6 אמינא ענדא הוא" [קדושין עי], וגס אמרו "והכל מודים נעבד שאין לו חייש^ [יבמות ס״ב], וע״כ אין לני לייחס אוחס אחר ניח חשמונאי הראשונים, אלא להפסי־ שנמו שהיו אומרים עליו ״אמו נשנית במודיעים", והיו נקראים מחכמינו עי״ז ג.ה ,(()’ [וכמו שאבאר להלין נההערה נ׳] וסימניך טמא טמא. [קדושין ע׳ נ׳]. וההוא גברא דהות רגיל דקרי אינשי עבדי וכל הפוסל במומו פוסל ואכריז ®ני' ר״י דענלא הוא [שם ע' א'|, ולא הסכים ר״נ בראשונה להכרזה, נאמרו "אימל א#י שמואל למיחוש ליה לאכרוז׳ מי אמר", אף אחר שהניא אח ספר היוחסין דאת• מנ’6 חשמונאי מלכא הסכים עמו נההכרזה; — כי נמצא נו חרתי לריעוחא, וחששו נו 66 להלזות שפתים על חשמונאי הראשונים, ודנו אותו כמי שאין משפחתו ידוע לנו ודפק6 ממנו החזקת כשרוח [עיין טור א״הע שכתב ככה נשם הלמ״ה ונמחנל סי' ג׳, וננ“6 סימן בי ס״ק ג' וס' ג' ס״ק הי], ועולה נו ההלכה כל הפוסל במומו פוסל 66, להכיזה.— והרוצה נפילפול יוכל לפלפל בזה הרנה, רק אנוכי לא לפלתולא באיי׳ ן וזאת המעט סיימתי רק עבור הבחור בהלכה, לבל יבוא לקפחני בהלכתו, המ6י^1 נההוא גברא דפסול נאמת, ומוכח מזה דשמואל דינא אחא להשמיע במאמרו ז׳?? דאמר וכוי", והוא לא כנאור׳. ונזה הפקעת׳ שמואל מאודני׳ לדי' דיני׳ מיניי, ני נ6 אמר שמואל זאת רק להוריד כבודם ויחיסם מנ״ח האחרונים, אבל לרסק נאמת ה־' הדבר עד שיבוא אליהו כמבואר בהמשנה דעדיוח ■ . העלה ב, ננ״ר שישה צ״ח אימא. "נמנו ואמרו הילל משל מי א״ר לוי מגילת 'יי61’ מצאו בירושלים וכתיב בי הילל מדוד ור׳ חייא רנה מן דפפטיה בן אביטל, דנית צ״י הנקת מן דאננר ודניח כונשין מן דאחאב, דנית יצאה מן דאסף, דנית יה״ו # i