Kokhve Yitsḥaḳ · 1857-01-01 · 23 (1857) · p. Seite 13

עיי ממנע, אבל בל עוי, אשל יהיה מרובע, יהיה קוטרו יתר על צלעו, וכן בכל כיוצא בזה נאמר דנלינו בהחלט, שהרי אין כוונחנו, לק לומר, שאנחנו קוראים דנל זה נשם זה ודבל זה נשם זה. האמנם, אן> גם זאת לא ימנע מאל אלהים להכזיב אותנו ננלנלו אס ששסנו; ניצי? אנחנו קוראים אתמול ליום, אשל חלף מקרוב, והיום אל התוה, ומחר לעתיד לבא; ובכן לבטח נוכל לומר, שאין ניד הק״בה להשיב יום אתמול, יען וביען לעולמים י נאמר כי אי; אתמול אלא אחד; אבל אם ישנה הנורא את רצוננו, וישים בשינו אתמול במקום מחל, הנה נמלא שיכול להשיב יום אתמול; אן כל עוד, אשל לא יאנה להתנהג עמנו נמדה זאת, נוכל לגזור אומר בחקירת המלות לבטח ובהחלט. אולם בסקירת הדברים אין הדבל כן, ולפיכן תעה תעה ר׳ ׳ונזף אלנו נאמרו, ני אין האמונה בנמנעות מביאה את האדם אל ההצלחה; וצדק נדברו נענין סקילת ממלות, אבל נענין חקירת היבריס, טעות גדולה היא בידו: ואין לא ראה, כי מציאות מאלהים, ובליאת העולם מאין, נמנעות הן לעינינו? ומה מאד ננעלו מדעת המוציאים דבלי התורה מפשוטם להקב אותם אל מחשבותיהם! והאמת, ב׳ אם כתוב בתורה דני נגד, אשר אנחנו מרגישים בחושינו, אז יש לנו לכפור ככולה: שהרי מאין נוכיח אמתה? הלא על ידי החושים: ואם היא מבחישתן, למה נאמין בה? הלא אין לנו ידיעה זולתם, כאמור למעלת. והוא הדין אם כתוב בה דבל שקר ננננין חקירת המלות. אבל אם כחוב בה מעשה נשים, אין לנו לאיה להכחיש דבריה, ני אין חקירתנו תופסת נמה, שאיננו בנוהג שבעולם, כאמור: ואס כתוב בה דבל נגד מחשבותינו נדברים הנשגבים מחושינו, גם פה לא עשינו מאומה בחקירתנו, ואין בידנו להכחיש דבריה, כאמור. על כן אם יתנלל אלינו היותה מן השמים, עלינו להאמין אליה מכל וכל בשני העניניס האחרונים האלה, כלומר במעשה נקים, ובדברים הנשגבים מחושינו; ולא כן בשני הענינים הראשונים שהם הרגש החושים וסקירת המלות, כי אם תכחיש אותם, אז גט נשאריתה לא נאמין כלל. סרק תשיעי, יבאר סבת כל שגגותינו. — הלא סקלת׳ לפני כל האדם המקלה לעלות בת, אל האמת: הנה למדת צורך התקילה ותועלתה: הנה למדת, אין תתנהג להבין דבר מתון דבר: ותנה למדת עד היכן יפה כסו של שכל תאדם, ואיה גבולו, אשר לא יוכל יענלנהו. ואולם בכל זאת, האחשוב, כ׳ מן היום הזה ותלאה האמת הודע תמיד ולא יעמוד עוד על כנה שקר נבזה? האאמין כי על ידי ינצלו בני חלד מנפול עוד בשגגה? האתפתה כ׳ לא יחלוק עוד אדם על רעהו, כי כלם ידעו האמת, מעתה ועד עולם? האתן שימן לשנה זאת שלום רב חסת מחלקת? לא כן, לא כן; לרוח יעמול נשר ודם לא יעלה נידו הדבר הזה; ימות המשכיל, ויאבד הצדיק, והמחלוקת לעולם עומדת : לולא יד ה' תעשה זאת, כל עמל האדם מה יועיל? יוסיף פחם למדנים, ועצים לריב, ויקו לצדקה וחנה צעקה, לשלום, והנה חלום. אכן אל תנהל ברוחן לאמר: איה הטיח אשר מחתת? אם אי אפשר לעולם בלא מחלוקת, אס כן אפוא, מה תועלת בחקירה? מת כחי, ב׳ איחל למצוא דברי אמת, אס ריב ומדון לעדי עד ׳מלון? מה יסכון לבני אלם שכלם, אס תמיד יחלקו יחדו, ואיש איש יאמר: תאמת אתי? הלא זה אות, כי דרן אין, אשר ינטיחג׳, שלא שגיתי. ואני הנה משלחי משל על הדבר הזה נכנורי, בשיר, אשר חחלתו: איש אין דעיות נשא נם'ש1 לכלי שעיות שעל ערשו; ני הדבר דומה לאדם, אשר היה לו כלי שעות הולן נכחות, והיה בוטח גו באמונה, ’ע; ידע, שלא היה מתעתו. נא יום שנת, ושכח להעלות שישרתו מבעוד יום, כמשפט יל׳ השעות, והוא עמד מתנועתו, ותתעה את אדוניו, והאדון אשר לא הנין, שהוא יח, התחיל מתקוטט עם החרש, אשר עשהו, לאמי: מדוע ככה ימיתני? עד פח 5«חתי נו, שלא יתעני, והנה עתה הכשילני הרנה מאד, ככל אשר אחה רואת. ויען תחיש: אל יסר בעיני אדני, נא נא וראה, כי נח הוא, ותנועה• אין נו, וחטאת עמן ילא עמו, כי הוא נאמת כלי נחמד זעוב; אולם עתה פסקה מרוצתו, יען וביען אדניו היש עצל, שלא העלה שישרתו מבעוד יום, כמשפט.