Kokhve Yitsḥaḳ · 1856-01-01 · 22 (1856) · p. Seite 75

75 נגינותס מלאה האק, אנל מי ישער לוג פלאות־ן! מי יהין לנבון» לריח מחשבותיך? אס תנניהו לעין» עלי בנשי רוח, או ברק אם תשימו למלכנותיכם, אס תרדו בתהומות אש ינקותי אש תשיעו עולמות אין מעשר באלן» דור, בכל )אח לא חקרנו אן! בנקודה אחת אל מקום חשציכס, לק הק כנולי, כי לק דומיה נאוה לו לתהלה. — אל יאור אחמד אשים שעמי להריח את ליח הלבונה, אשר לוח ים ישב מהאחו, משוכנת על ידו שם אשכב ואנוח, ואלוה נששי בחק הנובע. — בואו אלי אוהבי החכמה, יעי בחילי ולעי ישחת, תשימו לי את התורן, לעת הנצנים, ומשפתות־כס תיזל משמחת ללבבי, בואו הנה שכנו עמי, ותהשכו לי אח מככר הזה למשכן אלהיס! ניאו ונןזשל תהלח בני הנצג־/ נתבונן בתמונתם ונמראיהם, אשימם לעדי לראשי, ואבו! לאנשי׳ לובשים בגדי שש ואיגמן! שירו יושי הצדקה, כלח שושני׳ יהיו לי אמרי שיכס, פה מקום העונג לבני השיל, ונגנים מיד הנובע נעועיס, תשב המנוחה והמרגוע, ובשלג׳ מים זכים חזל המשוש בקרבי, נאוה דשא מוציא חציר לנהמה, התישה בציצי׳ ובפרחי', ורוח צח ירתיח את ריחי הניחוח", מקניב לאחו. אלפי חיות משונים בגודל ובקומה, שוכנים פה במקום מזה, שמה תעבור ח קידה ברגליה הארונות בין העשנים, ותבקש לאוכל כי תרעב, שמה •נבון» הצשור עלי ראש הנער, אשר קרב לקינו, ובקול מל יצליח, ילד לשפת היאור ידלג משיח לשיח ומעשב לעשב, כאשל' אם לא ידע עוד לנבון!, יעורר את הנעל לילן אחריו, והוא צולע על ירכו עד בואו אל השדה, הנער עזבוהו וילך לו. — צבאי דבורי׳ מפוזר" ומפורדים, נודדים עד לב השמים מהם ■שילו עלי העשבים ושיחים פורח" ויזהירו כעל מוגה הירח — וימהרו לנבון! העירה, אל מקום שנתם אשר הוכן ,להם מאת אדוניהם. — כן אלחוש החכמים, עוזבים מקום מולדתם וילכו לארן אחרת, לירוש ולחול בשדי החכמי', ואחלי כן ישובו לביתם, נשואים ננ׳כאות הדעת, ונצר׳ החכמת, ויחנו מהם ליושבי עילם, מדבש לקחם! — עלי נאות דשא •רומם אגס מים את גליו, ובתוכו יתנשא א׳ קעון את ראשו למעלת, מעומר בעצי שיח וצמחי', ובעיני ידמה נאשר ישוח נגד שען» המים, ראו אין יתחנכו הדשא" ופרחים יחדיו, מה תנעם לנפשי המבוכה הזאת! השלח" החדש" ינשקו איש את אחיו בעדנה ובעונג יב, ע׳ן שחול עלי פלגי מים •צ־ן צ;ן ויפרח כשושנה, יראה במים ע׳ן הדל כתבניתו ויצלמו, עם מדי לובן ׳ואיום, מי יחן והגשם ירד מן השמים, וישקה אותך מקום השושן שמחה ללבני! מי יתן והשמים •ריק את ברכתו עליכם שדות וגנות הצמאות למים להשיב רוחכם מחום הזה, ולא חשוכלו עדיכס ותקוה לאיכר! הרעיפו שמים ממלכם, ובעינן הגיול שלח בלכוחין מלי האלן! — הנה נא! הנה נא הגשם בענן כנד ובחיקו ישא ברכה! ריח ים ישב בעלי הען יתועל נקמת כשגולת מים! השמש תמהר להשחיר פניה נאידי ערפל, נוגח שמיס יאסוף, וצללי ערב וחשכת ליל תנוח עלי העמקים וגבעות, נעתי מעל כי יחוגו על פני המים ינשרו לן כי, הגשם ימהר לבוא; עתה ירנ לילד, וכחוע׳ אורג יסנן, ואתל עצי הריתמי׳ לא יוכל לקכון בעדי, ממצוקה החזקה •דימו ננוח השיר, אשר בקלוב מלאו עוד הרוח בשירותיהם, ייסתרו בעצי שיחים, בעמק יעמדו עדרי צאן קניב העצים שדות וגבעות שממת המה מאין'יושב, רק גדודי עעלפיס יעופו נזרם המעל מעת לעת לראות בבריכות. — האדים הסובכים כעפען! את עין העולם, ינוסו ויעופו פתאום, אהל השמים ׳ניצן ויזהיר, העבים ׳שזיו, והענני׳ יעופו, עמקי בר ישמחו ושדי פלחים יעלוזו כאשל ילד השמים על הארן — אבל עוד מעע יתקדרו השמים נענים, ויעצרו השמש מהאיל, חרמו מער כנהרות, וייניקו אח הארץ כשדים אבל אן! המת הריקו את ברכותיהם, עתה תפיק הנומש קרניה, וקשת נראה בענן, הענע נתחדשה, וגבעות ושדות •שחקו לראות לפני, האחו תזהיר כנעפי יהלום, ושיחי ועשבי השדה השיבו נפשם וריח ניחוחם ימלא אח הרוח, שבלים משיקים ירימו ראשם, והתלת ד' יספרו.׳ אתם שדוח נעימות, הדשאו! ונאות דשאים צמחו! סתרו אותי, אס הרשעת והגאון •גלשו אותי מלהסתפח באימונים ובבתי העיר, ה י לי למחסה, אם הרהב יגלה אותי מחבורת בני אדם! עוד פעמים רנות מ די אבוא אליכם תשיבו לוח השלום ללבבי, ישקו׳ לעצמות׳, עוד אברך ניפיכם, את אביכם מחוללבס השולח ברכות שמים מעל לכם בקרני השמש מסביב, ובגשם נדבות, וכוכבי שמים יענו בקול דממה לשירת׳, ואם יקרב קצי ונקראתי לעזוב את האימה הזאת, אז אנוח ואשקוע אתכם. *