Kokhve Yitsḥaḳ · 1856-01-01 · 22 (1856) · p. Seite 48

נגדעה תפארתו, ברגל בעוטה גזי נזרך בת־תם׳'ןפיך מגאלה. "צבי" עדיך נצלת, בנדי אלמנותיכי לבשי, כאב מארץ קיו לך הרימי הגרי pW עלי אלוף נעוריכי אלי למינים ונהי קנצי תשימי! משפד תמרורים עת רג מזה נננכי לגי אם עוררת• הגדילו אנחות, כפלים ז) כל חקוח׳ נשנתו וצרות אין חקר כמים הזדונים הר,יפונו שטפתנו נתל געתה, נ0עו> מרוצח גגורח, ואני גגי אין־איל מה כחי בי אעמוד הגן נגד מחי קנל• מכת גלח׳ שרה? נהייתי ונקל׳תי, את נדודה רעיתי, נמר נפשי נכית׳ הרנה נכי נחדר משכג׳ עד כ׳ חדלו דמעות׳ ו לני נקרני היה לאגן, נל׳ התך כמיס שאגות׳, ראות פניך לא שללתי, כ׳ איככת אוכל וראיתיך אחרי אנדן אנין,אחרי מות אמן גקתר עליון יתלוננו. כ׳ על כל אלה מד לי מר, ואיכה אשא ואענלל הלא נשר אני? ואנין לקניות הזנל, והיה מנוחתו כנת, שס יפתח לו שער השמים ועלי שלם מלאכי אלהים יעלה ולא ירי, כ׳ נצל שדי נפקו חמיה לשנת, ויה׳ כמש לוש ימים, לנקר נהיכלן נאת׳. אמרתי אנחמך, ממנחת׳ עמל אהיה גס אני, נפשי ידעה מאד, נ׳ אן לכאנן אשים עוד, ומה אועיל נאמר׳ נואש לקשת יום כמון? אם גס המה ממקור מעין נונע מנעפי דמע ניגון נצח, •זולון, על כנה נאלמתי דומיה החשיתי ואתאפק. שמת לירן פעמיך אחר• כל המתלאה אשר מצאתן לשונ למרגוע ניתן נות שלו, ואנכי לעניי פניתי מרחק דג נינינו, ימים עניו., אולי עתה תנחם, שוא! גם לעת כזאת אנחמך הנל, כ׳ את מות הוריך כל ימי צנאן לא תשכח, עי כ׳ תפוג תחזה פנימו תשנע נתמונתם יחדו נשמחה את הנין, וכל עת נח״ם נוחם ׳שתר מעיניך, לכן שמתי יד לפה ואנל׳גה, כ׳ גס עלי שאנל נפשי כל עת כל רגע. ונזה הנני שולח לן ציון, אשר ברצוני לעי נצור יחצנו! מלי על עשרת קדש קנורת ימשכן כניד עצמות אנין ננ״ע החונה תחת כק וכנפי אל. הצבי ישראל! ״־־נ• ti *• , צמזה תצל נפשך צדיק ממות בחיים חיתך, גם בגיא צלמות יד שדי תנחך נתיבות אלימות סזיתיך בקדש תומה לבני אלים ישרון צאן מךעיתך הטה יתאבלו ותבך נפשם במסתרים מספד אבלים תעו כאין מנהל לצאן אבדות נמשלו בבית ישראל מפליא לאשיות עשית גדולות נס להתנוסס למו, ספריך בי נפלאו ו) ע" שנת ר,"ח כל המאמרים אין שחייג אדם נהקפיו של חנם וכשר. ז) כי נאם שישפר האדם צרותיו לאחר יקל כמעע קע צרור נגעיו ומשאם מלנו, ואס •טמנם נמנו יגדלו והיו כמשוש נישש וזהו שאמרו (שועה מ״נ) דאגה נלג איש •שחנה (משלי ׳"נ) •שיחנה לאחרים,