Kokhve Yitsḥaḳ · 1856-01-01 · 22 (1856) · p. Seite 32

32 ההיתענעהום. ונערעניצע להשתיק הקלא דלא פקיק ולזות שפתים שהיה עליה עם אחיה אגליפש — נחאלשח עם המלן מן ציליציען, והוא גם הוא נחג״ל עבורה, ואס״ב עזנה אותו נקשלה קשל אהגה עם אחל, וגס נזה לא נחה ושקעה עוד לוחה, ואגלה ומחתה פיה נאמרה לא פעלתי און, ונעשית נזירה מל זמן וישנה נילושלים, ודימתה נדעתה שע״י החנופה תתחבב נלנ העם, ונח הזה יהיה לה לעזר בהשקעת המרידה נלג העם ולהניא צוארס בעול רומי, ונזה •היה לה מקילה ללבב שלי רומי לאהבה אותה ואחלי ראותה ני לב העם לא ילכד נלע־שח עין וקריצת שפתים כמו לב הנואף, פנתה ערפה לעמה ולירושלים ויצאה הקדישה מעיר הקדושה (העלה נ1) ונבוא עיעוק לפני ירושלים לא היה עוד מעצונ לרוחה וגלחה לכל תאותת ואהבתה אליו, וחשבה ללכוד אותה ברשת אהבתה ונלכדה. — כי אחרי שישנה נפלעונו כמת שנים נאהנה ונחנה רבה, היה מוכרח להוציא אותה, כי היה למורת דוח בעיני הקענאע שקיקרם ישא שנויה ושפחה — כי בחקוחיהם נקראו ככה כל ננוח העמים שכנשו בחרנה. ומריאמנע לא נפלת ג״כ נמדותיה, ועזבה נעלת, ונישאת לדעמעעריוק אחיו של המומר אלנקנדר עינעליוק. ונערעניצע נקיוע אחיה אגליפש השני והעומר עינעריוק היתה בעוכרינו, כי תחת נעת ההיא שנתמועעת מלכות רומי ואם המרידה להעה בינותם נפנים ונחון, אם היו פושעים בעלי חשמונאי את ידם לימין היהודים אז גס נדרך הענע היו נוצחיס להרומים הנפרדים נמלחמותס, ברוח האחדות שהיתה שולעח נאומה הישראלית והכתר מנית חשמונאי היה הולמחם. והמה לא יכן עשו ולא זאת אף זאת שהיו הראשונים שהכתירו לאקפיינוק נכתר רומי, והשפילו עצמם לעבדים אליו, ונחלקלקות לשונם אחדו הנפרדים, ונין אחים הפרידו. ומי זה הקורא בהתרגשות ן הלב לעצור ברוח ולשום מחקום לפיהו מלקרות, כעה גדולים דברי חכמינו האומרים: »<״, »'(mH כל דאמר מניח חשמונאי' וכוי כי רוח החפשיח מתשמונא׳ הראשונים, אשל נו עחקי וגברו מיל נמתי מעע נגד המון עמים לנים, כי קול אלהיס סיים מתהלך לרוח הזה — גוע בלב האחרונים, ונשים משלו בנית אגריפק לרוח החאות (ההערות א׳ נ' נ' וההמשך מהמאמר במחברת הנאת אי״ה) שלמה £רענקל. הוספה לבקרת מהנ״ל. אם נכעקי ומורח לוח• לא מצאתי עד כה אדם אחד מני אל״ף (הוא נעל המעדן מלין לאות אל״ף) לשום לבנו להנכוריס ונקלח, אשל הנאתי, בז עת אפי פעם אחר פעם V בכוכבי יצחק (19, 0*, 21). ואם חעאח׳ ושגית׳ להכות אותי נשבעו שנע פי יהודה ~י והוא נגאונו לא כן עשה, וכרע ושכב ורנן כארי — ושלמה משנתו נאות אל״ף, עד הי יכניס שנעים — ויצא קוד שאין בביתו אות ני״ת ולא שם בגדולים לפי גדלו מקפיי הגדול, ואמרתי לא אדבר עוד על אוזן איננה שומעת. — וגס היום נלאות׳ מעווה וזנו־ב־ וחקלון בדברי תרבי תסכם ד׳ מי. דריי£ומ אמרתי יפת שתיקה ועת לחשות, כי אם רצה׳ r עם נעל נ' לגלים באלף, וילאו אוחי, וקר המחוקק מנין רגליו, איך אתחלה עם שלש רגלים?-אכן רות היא באנוש, ומי יוכל לעצור בעדו? וחולה היא וללמוד אני צריך ומ״כ נחמתי, אולי דל. דיריאוט יסונן אותי ללמדני תורתו על רגל אחד הנוחר ל* — כי למדינת מ״נינגען ד" והותר נ׳ רגלים ללכת נח לארכה ולרחבה בלי פוצה פה ומצפצף. והאמת אגיד ולא אכחד, רעדת אחזתני פן נרגל השליש• יערוף וירמוס לתמצפצפים והמהנים נגדו, אך שנתי ונחמתי, עוב ל׳ להיות מדרס ולהתאבק בעפי רגלי החכמים אשל פיהם כלבבם, מלהוציא כל לוחי לפני המחרישים הנחשנים לחכמי6 באין אומר ודבלים כ׳ לו דומיה תהלה — חח תחלי: היום בא לנגד עיני "אי«רצועןיטיצוער £חוקמועהרער לשנת 1855, ובגללי יי שנים ושלפה דלתות ראיתי לחר״ר דר. מי דרייפוק, יושב (מל כקא הרבנות מדינת גא־ טען »יינעגען) תורש בדברי לינ״ז לתלמידיו בשעת פעייתו (ברכות כ״ח "פנו כלים מפני העומאח וחכינו כסא למזקיה מלך ׳התה שנא" לאמר שהתכון רינ״ז בצואתו שחלמיי' יתאמצו לקרב ניאת המפיח שכנוהו נשם חוקיה, ולפרוק עול הרומים מעליהם יעו"6 שהאריך נזה. והנח מלבד שדבריו קותרין דברי עצמו בהוכחתו שמה שלינ״ז היה מני שוחרי השלום ומלחמת דניים היחת לו עי״ז עם כת המקנאים והעניינים, ואיך גיגי להעלות על רעיוננו שיצוה לתלמידיו מילחא דבחייו לא קבירא ליה? ונעוד שהיה6 ירושלים על תלה ובית המקדש בנוי, ואהבת העם להאין והמקדש היתת תקועה בלננם ובוערת בקרבם למקור נפשם להרג חרב ושני, ונא הוא במי החיים וכנח תבערת לננ* איש אשר למד ולימד לאהוב חיים כאלה. — יתאזר עוז לפני מותו לפקוד או לפחים לתלמידיו להיות מחתים לקשור קשר נגד הרומים ומוכנים להכין כקא למלך ׳הודם י