Kokhve Yitsḥaḳ · 1856-01-01 · 22 (1856) · p. Seite 14

14 «"ש דני׳ חז״ל (נשנה נ״נ) פי הרעה המיועדת מהננראים ע״ש 7', לא הסול כלל כאשר ״עינו הממהרים מחם אח דרכם הרשעת, ע״כ אמר חמלה: ונחמה׳ על הרעה אשר משנה׳ לעשות לו, כי נשוג הגוי מרעתו השאר השורענוח המיועדח לו רק נמחשנה ולא תצא אל השועל כלל, אנל הטונה המונעחת מש־ הש״ית לא חשוב ריקם לצמיתות, כ׳ עכ״ש תחל להיות, ורק נהרעת המקנלים את מעשיהם לא תתמיד וחתקיס הטונה ההיא, ע״ה אמר שה: ונחמתי על הטונה אשר אמרתי וכוי להורות שעכ״ש תחל להיות, ככל לשון אמירה אצל הש״ית המורה על הוצאתו דנר מה אל השועל, כמו ויאמר אלחים יהי אור ויהי אור. אותו, כמו אתו ונא נת״ד. ׳"א ועל, כמו ואל יומני ירושלים וכן וחתשלל חנה על 7' שי'א ג' נ׳ מלוח היחש, ואף כ׳ נעלי אותיות השוות נמנעא, מתחלשות לרונ. יוצר עליכם, שורש יצר הנחתו הראשונה על נתינת צורה חומרית לדנר מה כרצון וחש׳ן הנותן אותה, וע״כ נקרא כן ניחוד העושה כלי חרש, יען כ׳ הוא •כול לשנות כחשצו על נקלה צורת הכלי אשר יעשה מחומר רך כמש״ל שרק די והושאל את״כ שם!ה להורות על ה״ית אשר ניוס נראו ארן ושמים נתן נל׳ עמל כלל כרצונו וכחשצו צורה ידועה לכל הנמצאים אשר הוציא תחלה מן האין אל היש כמ״הכ (חהלים ל״ג) היוצר יחד לנס, ויען ני אין ניכולח האדם לחשונ שום מחשנה או רעיון שכלי, אם לא ׳ציגנו נגד עיניו תחלה נרעיונו כעין צורה ממדית, ד״מ צריך לצייר נרעיוניו תחלה מלות חכמה ותנונח נאותיותיהן או נהנרותיהן נהעלות על רוחו מושג החכמה והחנונה, עיין ימה נהקדמח נאור מלות הגיון — נקראה תמחשנה נעצמה נשם יצר יזיין געבי[ד נעו וכל יצר מחשניח לנו (נראשית וי) ונדחז״ל יצר טונ ויצ״הר כמו שנקראה הצורה החמרית דייו יייזטנגריע^ע פיזרנך ג״כ נשם יצר, כמו ויצר אמר ליוצרו לאי הנין (ישעיה נ״ט), ומלנד זה הלא נודע, כי כל מסמנות האדם ומששנו׳ שכלו והקשיו לקוחים המה מיוצרי והרגשי חושיו והם לנד היסוד לכל רעיוניו, ונמשך מזה כ׳ החושנ נוכל לקרוא נשם יוצר דענקער, הנגזר משם יצר געדיונקע, ושה הושאל לאמר גס על הש״יח שהוא •וצר ר״ל חושג מחשנוח להרע לישראל כשי •מעשיהם, אף שהוא יהי איננו מצטרך נמחשנתו לשום ציור חומרי וחושי׳ כנודע. שונו, ר׳ל ע״כ שונו נא נערם תצא תמחשנה הרעה אל השועל. נואש, ר״ל הם יאמרו כי התוכחה הזאת ללא הועיל כי יוסיפו ללכת נדרך אשר אחזה רגלם נה, יען כ׳ ההרגל התמידי כנר נעשה לחם כטנע שני ולא יוכלו עוד לשנות דרכם לעונה. י״ג שערוריח, שעולה זרה ומחוענח המסננת כי כל רואה יתמה וישער עליה עיין לעיל ת' לי. ׳"ד הי ע זוג, ר״ל היעזונ אדם נענור צור שדי אשר ממנו יזלו מים רק לשעמים, אח שלג לננון המשקה תמיד את כל האין מסניג, ואם ינטשו נענור מים זרים הנחלים רק לשעמים, מים , קרים ר״ל הנחלים תמיד נל׳ חשך, כאשר שכחוני עמי, אף שאני עקור חיים ומעין ישועתם, למען ענוד הנל׳ נכר וקטר לשוא, אשר לא יועילו למו מאומה. והתי״ו נמלת ינחשו תמורת עי״ת, וזרים תואר למים הנחלים רק לשעמים מעטים ודומים נזה לאיש זר אשר רק לעתים ידועים •נוא נננולינו כאורח נטה ללון. ושם תואר קרים מורה על הנזילה מלשון כהקיר נור מימיה לעיל ו׳ וממנו נגזר גם שם מקור אשר ממנו חולו ויקרו חמים. ע״ו ויכשילום, המכשילים ור״ל נניא׳ ומורי השקר אשר היו לתם הכשילום והתעו אותם מדרכיהם הסלולות אשר הלכו נחן מאז אנוחיחם התמימים, י להוליכם ירך לא סלולה אשר לא שערום אנוח ם ור ל לחפון חדשות נעניג׳ היח והאמונה. שנילי, שורש שנל יורה נערנית על ההליכה העלית והצמיחה, שטיפח ונזילה המים, וע״כ יקרא הדרך אשר ילך נה האדם שניל, יסיח העודף מתנגד אחורי איש חלנוש נו הנמשך והולך אחריו, נקרא נשם שונל טועפפע, ויען ני הוא מעכנ קלת אח ההליכה, עדי הלנוש נו לא יוכל ללכת נמהירוח כ״א לאט, וההולך לאט מראה נזה לכל כ׳ לא יירא ולא •חת מזולתו כ׳ ירדוף אחריו, גס כי אינו ענד ונכנע לאחרים אשר יוכרח למהר הליכתו לעשות מלאכתו המוטלת עליו, ע״כ היה השונל הזה דיגע ט1עפעע אשר הרנה פעמים •שא אותה ה ענד אחרי אדוניו או גנירתו אות החירות והממשלה מל זולתו. ע״נ אמר חנניא (ישעיה מ״ז) אל כשדים אשר חוסר עוד מהיות גנרת ממלכות והוכרח ללכת נגולה ולניס מתר מפני רודפיה "חשפי שוגל" ר״ל תסירי אוחו למען לא •מנעך לרון מתר, ומהוראתו על העלית והצמיחה יווי£טטייגען יוונד חיוקמען, נגזר שם ש נו לח געטריידעיזהרנג, ושם שנל׳ הזיתים זכרי' די ר״ל ענפי הזיתים, ונענור הוראתו על הנזילה והשטיפה', נגזר ממנו שם שגולח הנהר (ישעי' נ״ד)