Kokhve Yitsḥaḳ · 1856-01-01 · 21 (1856) · p. Seite 42

צחוח לנוח ולא צח ולוח האחיוח; ואומי להם למי זהב החפלקו, וצונחי לאחד אוחס׳ ו אשליצהו לעשוחו חחיצה אחת, ויצא העגל הזה, ויפה דלשו ז״ל: אהלן לא החצון יין להשליצהו לאוי, ונמ״ש לעשוחו מחיצה אחח ללמז על האחדול!, ויעשוהו מכשפי עלב יג נצשפיס , או מיצה השליך שם להון הצול ויצא העגל, והוא לאיה בלולה לפילושי שציון לאחדוח, אן הס נקשו חשנוגוס לניס, צי האוח זהב "לנהון דלוחסא" לב אב ומושל נצל החאווח צגאמל וישמן ישלון וינעט, ונזה נחנונן גס נכונח ילנעם נ״ג נעגל׳ שומרי! לצייל ממשלחו נלוב עונה מהמשחל לצנול צסן> וזהב הנא' הושע י״נ: צנען נידו מאזי’ מלמה לעשוק אהב ויאמל אפלים עשלסי וצו' ונזאס לקח לג העם — ולהצדיקיס! כמאמלס גם אחיה השלוני עעה וחסם, אולי הוטעה נצונח אהלן ועי״ו עעו וחסמה וצמאמלם — ולזאח ציון המדלש נצנוחו לאשמדאי נשם שידא שומלון, צי העגלים נקיי)' על שומלון המ״ש זנח עגלך שומלון, שנניס יהיה עגל שומלון, והעגלים למזו לחאיה הזהב וע"צ קלא לאשמדאי, ולפ״ד חילם, שצל מעלהו צעדוח יחזקאל לצנול זהב, נשי שידא שומרון. נפשחיס קי״א אמלה ליה שידא לנלא פיח׳ נפשך מציומשא דאיהו דקעיל לאנין וקעיל לדידי ה, והרג שי״ר נע'מ דחק מאוד בפירושם וז״ל: עיין עלן חרמש שמביא העלוך מגמרא דניצה ששוקלין אוחו שנע פעמים, ומושין- כחג שם שהוא מין קטניוח מל, וידו* בי חשנו בבר אח הקעניוח לקשים להחעצל ולכן התולמש מזיק לאדם ויבול להמיח' יעו״ש. והפי' הזל הזה נא לו על בלחי עיינו בגמלא ולשי׳ שם, ואציעס לפניך הקולא! ניצה ציה נ' אמל ל״א אמל הקנ״ה אפילו בחוימש הזה ששולקין אוחו ז״פ ואוכלי! אוחו נקנוח שעודה וצי' ופירשו חורמש מין קטניוח עגול כעדשה ולחג כמעה קטנה! והוא מר מאוד עי ששיקלין אוחו ז״ם ונעשה מחוק וטוב עד שיאכל למטעמים נק״ס! הלי לן גמנלי לגמי שחולמש הזה עולה על פלחן אנשים חשובים ולשרים לק״ש, וכדני' רש״י: עד שיאכל למטעמים הא חדא? וגם אס החיימש מזיק אין שמו חז״ל נפי הקנ״ם כניצול להמשיל עצמו לדברים המזיקים? ונאמר אנחנו נזה לפי דרכנו השידא הזאח היחם מננוח עם האניוח — או לפ״ד הע״מ מננוח נעלי החאווח ושכל החזק — ומדרכי האנשים האלה לעשוח מעשיהם נמהייוח , וצאמלס במי שכפאו שד, כי אין למו פנאי ולוחם באין שקע לעמוד במקום אחי, וגם באכילה אינם שוהים ונפלט נהבנחו ואוכלי! אןז כמאכל נן י,ישא׳, ושייא הזאח הזהירה אס גנה מצלומשא, ולפי פי' הערוך שהיא חולמם, על רוב 'הטרחה המוכלחח להצנח המאכל זה לשלוק אוחו ז' פעמים, והאיש הלוקח לו מועד כזה להצנח המאכל וק״ש, נשוד השדים לא יבוא, ושם של לא נאום לו, ואס א׳ מבני השדים מרגיל עצמו נזה, הוא כמאבד גופו ונפשו שלא לדעח, ונאמלם זאח קטיל לאביך, החצינה שזה היה בעוכריו שלא צנר זהב והיה עני וחשוב צמח ולה לעצמה ג"כ הזיק. — ואחלי כל האמור ולבאר גס שפורש נגיטין ס״ח ננסה צעח בחינו לבאר מאמרם נזה גס נפלט, ואם לא נעלם מאחי צניוח הדבל לבאר ספור בזה ונפלט בל המלוח הזלוח, ומעלחס היפה נזה להשתיל בפני ההמון הסוכן, נצ״ז בל אשל ניצלסינו נבאי, ואס יהיה מעט בדוחק ישלח לי הקולא היודע מליצח האגדוח הראשונים. תה החלי שם: שידה ושידסין למאי אינטי ליה, דכסיג והניח נהננוחו אבן שלימה מסע נננח וצו' א״ל לרבנן היצי אעביד וצו' ופלש״י בלי כלי נחל, והנה דבלי לש"׳ הללו נכונו לדברי ל"׳ בסוטה מ״ח נ' דאמל דברים בצהנן, אנל לפ״ד ל" נ האומר: וצי אפשל לומר צ! וצו' ולפי דבליו לא נצלן שמיד רק לאבני אפוד ולא לבנין הניח, ולא עולה יפה פירושו וסוגיה הספור לפי דבריו? וגס דבלי רש״י נסיעה שם על קו׳ הגמרא שם ול״נ שמיי למא■ אחא ופלש״י דאמלינן נמס' גיטין שהניא שמיל ע״י אשמדאי מלצא דשידי, ודברי' חמוהים מאוד א"כ מאי משני הגמרא שם: מנעי ליה לכדחניה אבנים הללו וצו', ולדבריהם לא אחא השמיר לדברי ל״נ לק לאבני האפוד, והדלא קושיא לדוצחא הלא נגיעין מבואי שהשמיל שהניא שלמה היה לבנין הניח? ואן> אס לא היה מנואל ההפך בפירוש לא •כולנו לומר שהשמיר שהניא שלמה ע״י אשמדאי היה מוצלח לו לאבני האפוד, כי אבני האפוד היו קימיס עוד מימי משה ואהרן, ולא מצינו בכל החנ״ך שנאבד למו אבן מאבני האפוד נימי שלמה שיהיה מוצלח עי״ז להשחיל, ולחנם טרח להניא השמיר ביגיעה לנה * וע״ב נ״ל נאמרס: ור"נ שמיר למאי אחא, לא החצינו לספורם נגיטין כדברי רש"׳ י<! צונהס למשנה ישועה האומלח; משחרב נ"המ נטל השמיר, ולהמשנה דאנוח: עשלה דניים וצו' השמיר וצו׳ וע״ז יפה אמדו שחיה נצרך לאבני האפוי וצלסניא אבנים הללו וני,