Kokhve Yitsḥaḳ · 1856-01-01 · 21 (1856) · p. Seite 32

ולנחמו, ואולם נלנו שש למאוד מל מות עמשא, כ׳ הלא בל■ עשרו והוכו יהיו לנפתלי למורשה. — ויהי נמלאוח שנעה הימים נקום נפסל׳ מן חאק, ויחל מרל׳ אח פניי להאציל לו ברנה מהונו כ׳ לג, וישא נפחל׳ אח הכי רעהו גס לדנל הזה וישא משאויי לו אלפים שקל וגם בלי כהן ושמלוח, מלבד ניח קען אשל כמן לו לאחוזה עולם. — האח! אמל מרל׳ — האח, עשרח׳ מצאח• הון לי! שלום יהיה לי נשלילוח לני אהלן ושמשי חלן ואול עד פנוח יומי! אן אין שלום לפועלי און, ולא ישליו שוכחי אל, חיהי רשע רשעחו, ומשונחו חשינהו ניגון לאדמחו — חעאוח נעוריו החלו למח זקנחו לגמול אח פריהן, ויהי מלל׳ איש מכאונוח עד יום מוחו. נפחל׳ שלח נאש ניחו. ויעל כליל י נלהנ שמימה. גם צלול כספו אשל נשאל לו לפליטה הלן ומקול יום יום, וכל אשי משה לא הצליח. כאשל חס הכסף כליל, ויאמר מלרי אל אחד מאנשי נדחו: הנה נפשני ינשה אין כל, הנה ונחחכמה למשוח חיל ונחיה ולא נמוח נלעג! כמון כמוני ידעש אח נחן חעשיל היושג נקצה העיר, ננואה חדריו נאישון לילה, ונמלא אמחחוחינו כל הי! יקל אן> נעים ונשונה איש איש הניחה! ״גן דנלח — ענה עכרן לעהו, לכה ונלכה! ויהי נחצי הליל, ומללי ועכלן רעהו שמו פעמיהם אל ניח נחן המשיל. נלאט שחח מיי אח החלון ויתגננ לנוא ניחה. ואולם אדוני הניח חקין לקול הצעדה משנחו, וילן אל מללי ויחזק ננגדו וירם קולו ויקרא — כיוהןז נחפוש אשת אדוניו אוחו ננגדו, כן עזי מללי אח נגדו ניד נחן וינק החוצה דלן נואו: החלון, ויהי נחפזו לקפק ארצה ויפיל ויפקח ״אצנע אלהים הוא — אמר נמר נפשו — "אמנה יש אלהים שופטים נאח< ואני אני נא״? מלרי פנה עחה לימין ואין מחל, לשמאל ואין נושן מלחמו לו, כ׳ «’ יחמול על איש נליעל ולנ פשע כמוהו? ויהי כלאוחו כי כלחה אליו הלעה, ויקס ויצא ממולדחו וינא הנה, ויקל אלי וידנר על לני לאמל: הן עצמן ונשרן אנכי, נן דולן! ונמוח אנין, ואמן היחה לאיש אחל, לקחן אני על נניו לו לק, ויגדלך וירוממן. חשג י נא כיוס אח תגמולזהי מלין אל מיק«ננו,*-וקפחנ• אל ענדין לאכול פח לחם. אל%נא חשיג את פני, כי הלא נלכן ד׳ נכל, ולי אין כל נלת׳ אם גויחי המנוגעה ננגעיש גדולים ורעים! ״כאשל דנלת כן •הי!״ השינוחי לו "נצל קולח• חשק מפסי חאכל ומייל חשחה, וכל מחקולן עלי כל ימי חיין. — כאשל נא מרלי אח• הניחה וירא אח אשש נדח׳ ואח ׳וצאי ירכי ואת לוג הוני, ויקרא ויאמל: אשלין אשל! כ׳ אשרת נדלן ל ויגמלן כל טונ, נחלת נעוג וחמאק נלע, אהנת צדק וחשנא רשע, על כן אהנן נ® ד' אלהין ויתן לן גם ניח והון גם אשה משכלת וזלע נרן די, לא כן אנכי אשל מריש' אח פ׳ ד׳ וימל לי עד מאוד. מלל׳ קפל לי אח מעשיו הרעים ועלילותיו הנשחתות. ואש כל הלמה אשל נאתהו ללגלן וינן נכי חמלורים. מה נכמרו לחמי עליו, ואנחמו ואתי על לנו לאמל: אמנם הלנית לחטוא, אן אל תאמל נואש! הלא כה דנר ד' ניד נ| נח• הכהן: החפץ אחפון מות לשע, הלא נשונו מדרכיו וחיה, וכל פשעיו אשר עהש לא חכרו לו, נצדקחו אשל עשה יחיה. (יחזקאל מ"׳) נם אמה מלל’, אס חשינ מדיו לע רגליך ותיטיג דלניך ומעלליך, כי אז ישוג אף י׳ ממך וכאג אח נן •רלן., שמחשש נדנלין! טנה מללי, ואח נפשי חייח! נהולח ד׳ אלכה ואח מצוחיו אשמורה, אולי אכפיש .וו■ פניו •חנני וילצני! ויהי לא ארכו הימים ואלא כי פניו נשלו מאוד ואשאלהו מה זח יש• ג מה זה? ויענני דאמל לי: "הה אין שלום ננפשי יומם מפני חטאתי כי רנה, וכיני ׳ משאה •שחני נקרני ככונד אבן; היא לא תחן שנח לעיני כל הלילה וחחחנ׳ נחלומיש נוראים לפנות ניקל כ׳ אישנח. או האעעם את המעדנים אשל אני אוכל על שלחיו׳ r><'V'איש חקדי| היעלנו לחכי "ן לקח אשל נלינחך חשקני? הה, מנעמין ושקויך נמיי‘ •חפנו ממלות פחנים וחמת חנינים נקלני. אללי לי! אנכי העויח׳ אנכי חטאתי לי ולאדם, ותקען זאח נעיני ואדיח נס את נפתלי מעל ד' ואצעידהו נדלני מות. אנכי קניש' נכל נפש ניח עמשא ואוריד נלמו ניגון שאולה. מ׳ יחן מותי נעודני נעל קטן ינ״ב' עד לא נטיו לגלי ללכת נאילח לע! למה לא יצאה נפשי נצאחי מני לחם ויהי לי יו6 לדתי גם יום מוחי! כי עתה התענגתי על די נקחר עליון, וגם נשל’ ישכון לנטח ג־י0 שלום הקנל, יטוג לי!" אחל חדנרים חלה מלרי ויקרא אלי ויאמל הנה אנכי ייש׳ ולא אוכל לכלוא שפתי לנלתי חח תודה לן על חקדן עמדי למיום נואי נצל קוישן עד חיום הזח." "ומאין ידעת ני מת אחה?" שאלחיהו, ויענני ויאמר: הקנס ושמט" ננואיום האחרון, יום המית, יחלו עינינו נהוח, וחולם כאשל חלכנה עיני נשל וכהוח יג רגע, כן תלכנה עיני הנפש ואול, וכל איש יחזה ויניע נפלאות ונקחלות, אשל לא פז*! עינו עוד מיום היותו על האדמה, חופשי תולה ותמימי דלו ילאו מלאות אלהים, ייל" 1 ־—« .. V