Kokhve Yitsḥaḳ · 1856-01-01 · 21 (1856) · p. Seite 27

לא לקיימם, ולא להגמיפם, בטבענו אנחנו נוטים להאמין בהם: לבן, בסם פגול נו אומי למעלה להאמין נחמשח החושים, בן נאמר במקום הזה, ג׳ טלינו להאמין נידיעוח האלה. ויחרון יש לידיעוח האלה על סמשח החושים, בי האומר אינני מאמין בחושי, אף «ל פי שאין אחו ראיה להביא, ואף על פ׳ שהוא מחקומם כנגד טבעו, בלא שום טעם, מכל מקום אין ינליו סוחרים זה אח זה. אבל הכופל בידיעוח האלה, הנה דבריו קוחלים זה אח זח, בי באמלו, אינני מאמין בהן, כבר הודה שאיננו מאמין, ואם לא יאמין בהן, אין יחבלר לו שאיננו מאמין בהן, אפשל פיהיה מאמין בהן אף על ם׳, שיחשוב הפן הדבל, ואס יאמל משופק אני בהן, עדיין דבליו חוחלים זה אח זה, ב׳ אס לא יאמי; בהן לא •וכל לדעח היוחו בספק; אם כן, אם לא נלצה, שיהיו דבלינו, סוחלים זה אח זה, צליכים אנו להאמין ב׳דיעוח האלה אמונה שלמה. ולאפל נחפון להזכיר כח הידיעוח האלה, א׳ זה הוא השם, אשל נשחמש בו? הלא לאהבח הקצור יש לנו לקרוא שם לכל דבל, שאם לא כן נצטרך להזכיר אח גדלו; י־דיך, שאלמלא חדשנו מלח שור, היינו צליביס לומר כל שעה ושעה בהמה גסת בח שחי קמים, מעלח גלה, ומפלסת פיקה, אף באן אס לא נחדש שם לכח חזה נחחייב לי«י כל פעם ופעם: הבח, אשל בו נדע אס אשל יקלח לנפשנו בזמן הזה. אמנם האין הכח הזה דומה אל חמשה החושים? יומה אליהם נאמח, באשל, כמוהם יודיענו היבלים בטח היוחם, ולא מה שהיה, במו הזכלון, ולא מה שיהיה, במו השכל: ובמה נביל מחמשה החושים? הלא באשל נהם אנחנו מרגישים אח הגופוח, ונזה נרגיש אח הנפש; כ׳ בשם שעל ידם אנחנו יודעים מציאוח גופני, ויחל הגופוח ומקליהן, בן על ’יי זה ניע מציאוח נפשנו (כלומר בח המחשבה אשל בנו, יהיה איך שיהיה), ואח אפי ’חיה לה, אף על פ׳, שלא נדע על ידו מציאוח •חל הנפשוס, ומקליהן. אחת היא על נ1 א«לחי, יקלא שמו חוש הנפש. זאח ההקדמה השניה, ונבוא אל השלישיח, סרק חמישי. ׳באל חועלח הזבלון, וכי יש לנו להאמין בו. מלבד חיוחנו מלגישים נאמשח חושינו אח הגופוח, ואס הנפש בחוש השש׳, הלא עיי, גס אחלי שנוח החלגשוחההנח, בח •ש בנו לזבול ההרגשוח, אשל חלגשנו לשעבר, והפח הזה אשי אס מעע ואס הלנה, •שנו בכל האדם, אשל על פני האדמה, הוא הנקיא: זכלון. ומה חועלחו? נאמח אין בני אדם מקחכלים בינל ככל הלאו׳, באשל לא לאו מעונם אדם בלא זכרון, וכבל אין האול ניכל אלא מחוך החשך: אן אס לגע קטון שיח ליו לחועלחו, חלאה אותה לנה מאד, מאין כמוה חחח השמים. הלא ייעח, ב׳ הילד, נשמעו אח אביו ואח אמו מיבלים שפה אחח, ושמל אח בליהס בלבנו, עד ילמד לדני גס הוא, כמוהם: אס כן אם היה שומע ושוכח מיד, )־לין, יחיה בל ימיו כאלם, ולעולמים לא ייע לבטא מלת אחח, יק קול מכאוב שמחי־ הלל חיח השיה. ממ ’כ1 אייי ואמו נוחנים עקבו בצד גודלו, ומרגילים אוחו להלן טל לגליו, והוא י׳ס ״ י1כיל אח אשל למדוהו אחמול, ויקום ויחהלן נחון בלי עזלח אחלים: אס כן ננןימ<0ה לואה ושוכח מיד, לא יוכל לפסוע פסיעה אחח נבל ימיו, אם אין אסלים 0 JJ,,׳ להניע רגליו, כהניע העצים. ע\ ,,, י י1,,חי לעב אביו ואמו מאכילים אוחו, ונהיוחו צמא משקים אוחו, ואחל כן ושיסה. . י־י׳ מהיא לעב הולן ולוקח נידו ואוכל, וכשהוא צמא הולן ולוקח נידו ימצ,ן J5״0 היה טועם ושוכח מיי, •לעב ולא ימצא חקנה לרעבונו, יצמא ולא שמה^קעיןלהמג”ל' ׳ וימוח, לולא חנליו יאכילו אוחו וישקו אוחו נעל כלחו, בדלן ואמו י)ם ’קלב אל האש, וישלח ידו, ונכוה, וינכה, ולא ידע מ׳ המכאינו, אביו גו. אס יוי®' «שם, והיא ילמד, ב׳ האש הוא המניא המכוה, ולא יבא עוד לנגוע •צעק׳ ולאJ אס היה נוגע ושוכח מיי, הלא עוד יוסיף לשלוח אח ידו נאש ובאשי יכוה ״ן השלפה _ ’®יי «J האש עד ימוח, לולא חנליו יצילו נפשו מני שחח, בהציל מפן ’יו ואח0"!"5’1! היא המקיים את האדם באלן החיים, ובלעדיו לא ירים איש אח ’ חדע שהי’ אין אדם עושה דבל מדעחו, אלא אם כן למד לעשוחו