Kokhve Yitsḥaḳ · 1856-01-01 · 21 (1856) · p. Seite 26

־7--1-=־ ZO—=- ראשונה, הלא •דעת, בי פעמים לנות, נהיוסן ישן, אחה •ודע, כי חולם אחה; אשי על כן, אם חלומך חלום רע, תקום ברצונך, וחחעורל משנחך, ואס חלום סוב, חלומך יוםין> ברצונך לישון: אבל חק מעחוח השינה, נאמח אין אחה יודע, שאחה בחלום. שנית בחלום הדברים מלאים בלבול וסכסוך והחויונוח, אשל אתה חתה, אין ביניהם שוס יחש, לק צלמות ולא שדרים, והיית משוגע ממלאה עיניך, אשל תלאה: לא צ[ אמנם בהיותך ער, כ׳ או תבין אח אשל תראה, ותשכיל אח אשר תעשה. שלישית, החלומות משתנים מלילה ללילה, ואפילו בתוך לילה אחד, ואן על פ׳ שמשכבך לא הונע ממקומו, ולא נושן! בחדר ההוא, ולא חושל ממנו דבר, מכל מקום, פעמים תדמת להיות בביתך, ואחל כן תדמה להיות בשדה, וממחרת תדמה להיות נדרך, וממחרתו במקום אחר, וכן על דרך וה: אן בהיותך על, מה שראית אתמול, אחה רואה היום, ואם תלאה דבלים שנשתנו מכמות שתיו תראה שדל גס נשנוים, ותנין למת נשתנו, מה שאין ג! בחזיונות הלילה. רביעית בנוהג שבעולם, חלומות כל אחד ואחד, שונים מחלומות אדם אחל, ואין שני בני אדם חולמים בסגנון אחד, גם אם בנית אחד •שכבון: אבל בהיותן על, אתה לואה כאן מעה, וכל חנלין רואים כאן מעת, אתה לואת כאן שלחן, וכל חנלין רואים כאן שלחן, ואין מולק נדנל. ., חמישית, גלוי וידוע, כ׳ רוב חלומות תאדם נולדים ממת שלאה ושהרהל ביום, ולא נלאה נחלום דבל, אשל לא לאינו כיוצא בו בהקן: תדע, דלא מחוו ליה לאניש לא דקלא דדהנא, ולא פילא דמייל בקופה דממעא (נלכות נ״ה סע״ב), אס כן אפוא, כל הדגלים שאנו רואים בחלום הארון הזה, לא היינו רואים אותם, לולא לאינו ביוצא נהם חמלה נתקין: ואם כל •מינו היינו נחלום, אימתי לאינו בהקין כיוצא בדבלים הללו, שאנו רואים עתה בחלומנו? ואם לא ראינום מעולם נחקין, אם כן מה שאנו לואים איננו חלום, כ׳ לא •ובל הלב לדמות דני, שלא לאה ביוצא בו. וני תאמר: אולי עלם נצא מלחם, לאינו בעולם אסל דני׳ס יזמים לאלת, ובעת חוזליס ונעולים בלבבנו בחלום הגדול הזה: אין זאת, כי אס בן היה לנו להיות זובלים שכני היינו בעולם אחל, אבל אין אתנו אשל •זבוי הדני הזה. ואם שכסנוהו, איכה נלאה אפוא נחלום ימה, יבייש שראינו? והלא, אין הלב זוני דבל, אין ידמה אותו? ואם הלב מימה דבר, ציין שיזכיהו, ואם הלב זוכלו צלין האדם לדעת אוחו: אבל עתה איננו יודעים המעש ז הזה. אם כן האיש החולם נבדל בדבלים הלנה מן הנעול, ולהבל יביאו האנשים האלה משל מזה על זח. אם כן אין לנו שוס לאיה, להכחיש היגשות חושינו נמת היותנו נעולים; ואשילו לתמשילן אל החלום לא נוכל, כ׳ אי[ ניניהם שום יחש: והואיל ונענענו נוטים אנחנו להאמין בחושינו, ואין לנו שום עעם להכחישם, על בן יש לנו להאמין נם. זאת ההקדמה הראשונה, ונבוא אל השניה. סרק רביעי, נו יחוסן) על החושים, חוש הנפש. על ידי עיני אני'מאח אח הדנליס, על יי׳ אזני אני שומע קולס, על יי׳ נחיל’ אני מליח ליחס, על ידי סכי אני טועם טעמם, ועל יי* כל נשל׳ אני נוגע נהם: על כן באמי׳ דבל זה לבן, מחוש הלאות למדתי לומל כן; ונאמל׳ קול זה עלב, מחום השמע למיתי; ונאמל׳, דני זה הבאיש, מחוש הליח למדתי, ונאמל׳, זה מחוק, מחום הטעם למדתי, ובאמלי, דבל זה חם, למיתי לומר כן מחוש המישוש. ואולם, באמי, אני שמס, אני עצב, אני מקוה, אני מפחד, אני אוהב, אני שונא, אני מחאות, אי’ מואק, א:׳ מאמין, אני מסופק, וכיוצא נזה ממקרי הנפש: אי זה הוא החוש, המלודי אוחי לומר בן? וכי בעיני אני מאה, היותי מאמין? וכי באזני אני שומע היותי מחאות או היותי מואס? וכי בנחיל׳ אני מדח, שאני שונא, או שאני אוהב? ובי נחכי אב* עועם, שא:׳ מפחד, או שאני מקוה? ובי נבשל׳ אני ממשש שאני עצב או שאני שממי דלן קנ״ת׳ כל הידיעות האלה נעלם ממני. אכן הידיעות האלה, מ׳ יאמר היותן אמת? וכי א׳ אפשל, שתהיינה שקי? י5’ א׳ אפשל, ב׳ בחושבי היומי שמח, אהיה עצב, ונחושב׳ היותי עצב, אהיה שמח? היי שצריכים אנסנו לחקור אח הדבר. אמנם איכנה אוכל לבלר, וללבן המשפע? הלא, אס אטיל ספק בידיעות האלמ£ לאמי, מסופק אני בהן, כבל נמצאתי מאמין בהן, כ׳ בלעדן, מי תגיד לי סיוסי מסופק אס כן אין הדני נופל הסח מחקלנו, והל׳ הוא, כחמשת החושים קשר ק,ן לנן עטם׳