Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 75

75 בגדי אס:« אסר לא מבזו עוד חגמים ויודעי לשון וספר (ל) אסל ללוב המה בגד* roh« <לנסו. — זאה לפנים ביסראל. כל איס אשר סמע לסונוס עמים וידיו רב לו גחבמוה כבוד גדול עסו לו. כי כבוד חכמים ינחלו אמד החכם. וחכמי ההלמוד אמרו (מסכה דרך ארן) מעסה בדי זקנים סהי׳ להם פילוסוך אחד סבר ואמר ר׳ הושיע לי׳ גמליאל. רבי רצונך שנקבל פני פילוסוף חנירינו — קראו לפילוסוף ריע ואוחו בל עזבו. והזהירו באבות להתאבק בעפר רגלי הסכמים ולסהות בצמא דבריהם. והקנו ברכה להרואה חכם בחכמות העולם. ואמרו כל האומר דבר מכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם (מגילה פ״ק). ועתה חכמי ישראל נבזים בעיני עמם. ומה לתם לעשות יגדלו מעדת בני ישראל אשר רעה בעיניהם חברתם. ואל יארחו לחברה אתם . לכן בית ישראל לחברות למשפחות ולנתים יחלקו. זה יכתוב ידו לה׳ וזה לעזאזל. והיה מספר תורות עשית לך ישראל מספר חברתך. זה מחרף ומגדף סכם זה, וזה יקלל שם מסבר ספר זה . ויחרפו ישראל זה אח זה גם במכתבי עתי הנכתבים בלשון אשכנז (כאשר עשת כותב אסד במכתב העתי אריענע אשר הוריד לאין כבוד החכם המפואר הסוקר הגדול מ׳ שלמה יהודה ראפאפורט. תאלמנה שפתי שקר הדוגיות על צדיק עסק בבוז) יעשו לתם בתים מיוחדים להתפלל. זה יתפלל נוסח אשכנז וזה נוסח ספרד (לא) — אסלי מכם כותבים, דברו עמנו יהודית כי שומעים אנסנו ולא איש מעמיס זולתינו תשמח לשמוע סרפתינו, נתוכחה ומשפע נבחרה לנו ונדע שדין. נדע אס המבקר ספרינו עברית יודע לשון עברי, כ• יש מבקר ספרים, וכנקר נין טוב לרע לא יבקר — (וכאשר קרא הרב ר׳ משה קונץ. ״שמכם אקרא מבקרי ספרים ויען ההד: א׳ פרים") למה נחיה ללעג ולחרפה בעיני העמים. הזאת ראשית תכלית מכתבי עתי היוצאים בלשון אשכנז מחכמי עמינו לתת אותנו לשמצה נקמינו? או להראות העמים והשרים כי יש גם בנו חכמים ואוהבי מדע ומלאכות? — ויש אחד חכם וחסיד בעיניו אומר על ספר שנכתב נגד אמונות שוא ככשוף וגילגול ורוחות רעות ושדים וקליפות ומלאכים עונים ורעים הנקרא בפיהם חכמת הקבלה — שזה אפיקורסות (אין לך ארץ שעוסקים בעסקי שדים רוחות וכישוף קמיעות חלומות והשבעות נאק פולין ובקהלם אל תחד כבודי — ספר מעשה טוביה) נעבור שלא למדו סכמות וספרי הקדמונים כהרמ״בם ודומיו. כי כלל גדול נתן לנו משה שאחת ממידות שהתורה אמיתית נקנית בהן היא ללמוד ספרי הקדמונים כי האחרונים המה לקטו מדבריהם רק הקליפות שינו פניהם וזרקו לפנינו לאמי: ראו זה מצאנו — והמה תוכם השאירו. או מיטב דבריהם הכחידו תחת לשונם. ראו ההמון נתעה נשוא שונא דורשי האמת. לכן מאהבת נפשם וספים חזו להם מהתלות. ולא דברו נכוחות , פן יפקחו בני ישראל עיניהם ויראו כי ערומים מוריהם. — (ההמשך במחברת הנאה.) (בז) העלות, לו הכיס והזקנה עלי חכמה מעידים אין חכמים כתישים ועתודים. המיעוט נזקן יקר וגדולה , והרוב לגדל הפתילה — דברי ישר במכתבו אחוז. וזהו דברי הרנא״ע נפי קדושים וטעם לתזכיר לא תקיפו פאת ראשיכם כמעשה הגויס להיות מובדלים מנתם. ואחר ששער הראש והזקן לתפארת גברא אין ראוי להשחיתו, ויש אומרים כ׳ זה הפסוק דבק עם ושרט לנפש. כ׳ יש מי שישחית פאת ראשו גס פאת הזקן נעבור המת (בחזקת מחמת צערו כקריעת נגדים, כ׳ כן היו דרכי העמיס אשר לא נגה עליתם אור לידע כי נפש האדם עולה היא למעלה , לא תמות לשחת.) ופירש בעל אהל ’יסף: וכן יפרש ר׳ אברהם אסר זח נפסוק וכתונת קעקע וכן יפרש בתחילת ס׳ אמור. ואומר ומכס זה תנין כ׳ דעתו כמו פירוש אחרון שהטעם הוא שעושה בשביל המת■ ולא הטעם שיעשה כמשפט הגוים. — וכן פירוש האמיתי — "והרמנ״ם הלכות ענום" אומר הטעם לא השחיתו פאת זקניכם שלא תעשו כמו שעשו כומרי עכ״וס — ואחת שאלתי איה המה העכ״וס וכומריהס? — והלא עתה השומרים ברוב המדינות אינם משחיתים זקנם רק הוא מגודל. ומדוע הותר ביו״ד להשחית במספרים ואמרו אין השחתה אלא בתער, האם במספרים אינו השחתה? — אחת אמרתי כל הלכות ענ״ום רק לכתוב נחנו כ׳ כנר אגדו העכ״וס ואינם, כמו שרק לכתוב נחנו דיני הקרננוח והמצות שתלוים נאק, וראה פחח דברי הר״אש מסכת מכוח דן> א׳. ומדברי הירושלמי ר״ה פ״א נראה חהתר כה דבריו: אמר רני סימין כ׳ מי גוי גדול אשר לו אלהיס קרובים אליו רבי סמא ור' הושעיא סד אמר אחו אומה נאומה הזאת. בנוהג שבעולם. אדם יודע שיש לו דין לובש שמורים ומתעטןז שמורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ואוכלים ושותים ושמחים נר״ה שיודעים שתק״נה עושה להם נס