Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 67

67 מלאו במבוכה גששי, השמש השקיף בעד עצי גבוהים, הלוא ישב נהם והיא חכם? אמירם r הב, נצי שיח יסנו ייחם כליה לבונה לעה השחל, ובנה׳ רונו ים ישולם הנה והנה; בין שיחי עצים ושבכי יעל יושב לועה העזים, יהלל בחליל, ועסה יחדל מלנגן, כ׳ העל אזנו לשמוע קול השירים, אשל הולך הלוך ומשול, עד אשר לא ישמע מהם עוד; עתה יתקע שנית, וישבות מתקוע; בעומק ארך מסחח-ו, יתאמצו העזים לעלוה 'אל לאש הקלע , ילחכו, שיחי ועשבי מרורים; בקל תמירון תדלג אילה שלוחה, לצבי בקרניו מקתעפות חוך שיה׳ ירק ובעצי השדה ימחאו כף, ידלגו עלי קעיפי הקלעים, עלי פלגי מים בקנים, ועקבותיהם לא נודעו! שלשים אבירי לב ישוטטו את היער, שערות ערפם תעופף, הארן חלעש; חוטי עולקיהם צבו מדם, זנבם ישליכו בחוזק הנה והנה, יתחרו עינה וחום, ידלגו עלי שפת הנהר, ויבקעו את שעף המים למקרה, ינוקו בעמק, יעלו עלי קלעים גבוהים, יביטו מרחוק אל השדות לרגלם; יצהלו מנשיאים; עתה ׳מהלו פרים לעבור , באפם עולה עשן, ונקרניהס יבקעו האדמה, ינהלו נקטול׳ אבק, יש מהם ׳חוגגו במחילות עפר, וקצתם משן הקלע ׳פולו. — (ההמשך במחברת הגאה.) Poetisches von Dr. D. Ehrmann, Rabbiner in Böhm.-Leipa המרצדות עולה . (Nach Schiller's KindeSmördttin.) מאז זרועות איש כזב חבקונ<! אולי ׳שכחני יושבת פח נאנחה ירוה דודים בחיק אחרת, עת רגלי לקבר שחה בעי נכריה אהבתו בועלת! אולי באהבים יתעלק עם זרה, ישגה בה, ישחק בדלת שעלתה עת ששעת דמי לאק נגרה ותקוס חוט ח״ כרגע נכרתה . כל מקום תדרכנה רגליך תשמע אמנון, אנקת ההריגה מקול אנחתי תצלינה אזניך ושמחת לבן חהפך לתוגה, אם במתק שפתים דברי ידידות לן עלמה חטיף מלחה , חלאה דמותי ותלבש חרדות וכאוב מארן חשח אמרתה. אכזר׳! לא על קול אנחתי לא על צרות נפשי רחמיך נכמרו לא על הילד בחיקי נשאתי גם לביא וליש גוריהם ישמרו! דודי נקע, עזבני גלמודה עיני קדרו, אחזתני חלחלה , אולי גס עתה בתומה נלכדה ברשתו אשר טמן נערה בתולה. — והילד בחיק הורתו שכב פת בשקט ומנוחה חמדת יופי ימי שחרותו מלאה לני יגון ואנחה , כמיקיות חרב צהלת פניו תוך חדרי לבבי ירדה שמעו! מה קול הפעמון זה באזני קרנה קרבה עת מותי, הנני, אשיב נפשי ליי אדני משרתי משפט, לטבח הובילו אותי! אריוך דמעות׳ תבל, כ׳ עצמו קחי תבל, קחי נשיקות׳, אגלי חרעלחך מה נעמו מהם שתיתי, עתה אשלם חונות׳. שעינה ממני שמחות החיים מתני יתאזרו מתגרת אבל, שעו ממני מחמדי עיניס התעו רוחי, כי המה הבל, שעו ממני רעיונות תקוה׳ זהר׳ שמש צדקה עליהם זרחו הה נטעי משוש לבי ושמחתי נקטפו נאנס, עוד לא פרחו. בלבוש צחר הלבישחנ׳ תומתי קישורי שני למחמד עיניס , בין תלתלי ראש• גלשו מזהב שערתי שושנים נחמדים פארו לחיים < הוי תפתה ערוך, ארדה שאולה , גם עתה בגדי לבן תכקוג׳, אך במקום הקישורים , מעטה תתלה, פתילים שמורים לאות מות ׳עטוני. אתנה , עוד לא נפלתן, עלי בכינה, עוד הדרת כבויכן לא רן בל הורדה, עוד בוז וקלון עיניכן בל תחזינה , ברשת התאוה נפשכן בל נלכדה. נטיתי אזני לדברים לא אמון נמו ואמונות לבי הן תרשיעוני הה, כבוד וצדק הלכו כלמו,