Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 65

65 ראה אם העלם שנשמד! ראשו נשען על רעו, ויעצור דמו זורם ממכחו, עם נפשו הרוצה לעזוב גויחו, יוחיל לראוח עוד שעם רעיהו, ולקצור שנר אמונסו מפיה חורדח, אבל אהה! חרב שסף את ראשו, אהובתו תוריד כנחל דמעה, ותנכה מאין הפומח, בו ינוע מלין קדום מורה לדור אחרון! — אןקכן נקיכי ארן, אשר בכם גויי חפשים שמו מבטחם, ונקפם וזבהנם וכל אוצרותיהם בידכם יפקידו, למה המיתו אותם בכלי מלחמתם? אתם אבות בני אדם אם מעע לכם, ובקשתם עוד נניס מאושרים כהנה וכהנה, שברו אותם, אן בבלי שפון דם בנכם נכורכם; שמעו לי רוזני העם למען ישמע ל לכם! השיבו לקוצר חרמשו, ולאכר סוסיו, פרשו נם מזרחה שמש, וכנסו אוצרות מאיי הים, נטעו ננוח אדם ושומרי חכמים תשימו בס! תנו יקר וגדולה לאלה, אשר נרוח-שמנם בל כדור ה ארן יאירו דרשו לסוכות ולבתי חומר, התבוננו מאוד וראו, האין נם מכם, אשר רחוק מסיפי, הגדולים סי, תנהו אותו, לעם לשופט, והוא ידבר את אויבי הצדקת בשער, בשבע פיו יכה הרשעה, נגד מלכים ידבר ולא יבוש, להגיד להם פשעם, ולנקיכי ארן חטאתם , ויציל העשוק מיד עושקו, והמדוכאים על לא חמס בכפם יושיע! — לכך) כנורי! נרד לגיא, לסוכת עונד האדמת, לראות אין יכלכל ביתו נדעה, עמודי שיש במעשה צעצועים לא תמצא בזח, גס צינורי מים , מלאכת מחשבת, לא יתנו לן פה מימיהם; צל הען אשר אביו הזקן שכן תחתיו, יכסה ביתו, זמורי גפן מסביב משוכי מדק יגינו בעדם. — בבריכת החצר אראה שחק שני מנוסה בעבים, בנעוח השמים ממעל לראשי תהום רנה אשר לא יוכל לחמד! התרנגולת בנוצת מסורות מר חיליל על שפחו, ותפחת אפרוחיה אשר תבקע זה ימים מספר, אולם הם יניסו מקול אומנתם, ישוחו במי תהום ויתנו את קולם באגמון. — אווזים ארוני צוארות גורשיס ומבריחים מבניהם, אח הכלב נעל שערות מדונקוח, בכנפיהם מפורשות למעלת. -- עתה יחלו הילדים בשערות צהובות, שעשועם; את ראשם יטבעו נמים, וישכנו על פניו ברגלי חותרים! שמה חרון ילדת קטנה , ממהרת בלכתה , נדוד חטוב קטון על זרועה , נעלי כנף רודפים אחרית — ותעמוד ותכזב אותם וחשלן לפניהם עפר תחת דגן, ונפתע פתאום תציק בכפיה פרידות, חתיצב מרחוק, לראות אין יאכלו ויניצו יחדיו עלי אכלם! שמה יארוב שפן לבן במעונתו, מיסב עיניו האדומות סביב; עתה תבוא מארבה יונה לבנה שוחקת ותתגרד ברגליה האדמימות אח ערפת, וחמרט, נסרטמח נוצח כנפיה , ותמהר לידידה על הגג, אבל הוא סנה לה עורף, בי רוח קנאה עבר עליו, ובקרוב נכמרו ניחומיו עלי רעיהו, המדברת טוב על לנו, עתה יקרב אליה ויהגה, ישק אותה מנשיקות פיהו, יעלו אבריהם ויעופו על הנן! אני אבוא אחריכם נאשר תלכו יונים רכות! אלן נאשר תנהלו אותי! אין יזהיר הגן פורח! מה ינעם ריח הניחוח מעלי הען ענני ציצים ׳ולין רוח ים השמי מה, ויורידם כמטר עלי ארן! — צמחות יקרות מאדמת הכושים לא נטע הנה החובל , אשר אמן את לבבו, וחרף אח נפשו למות, להביאם מארצות רחוקות, קימושים יקרים לא ישקיפו בחלוני האכר, רק היפה אשר נו מועיל, יעשה האבר לעטרתו, וישמח לבנו נו; סבל ארן ארון, נטוע בעצי אגוזים, העבים ירוצו מעל לראשיהם הנה והנה, ולרגליהם שדות ואגמי מים, ועמקי שיח עם הרי בשמים מסביב. — עוד תביט עיני אל המראת הזה, ואעזוב אותו , כי הקרוב אלי נטה אח לני עליו. — החבצלת! מי שם בחיקן פתוח כל צבעי שמש! אביכן לשרתי בציצים, אם לא היתרגן להשושנה הנעימה באלפי עליה ובריחה הנושם, יפת התואר בצבעי האהבה, לה יתר שאת נשנתה עלי כסא רם בחוחים; פה תשחק אלי החבצלת השרון אשר בשרתי חהלחה. גם אסכם ציצי לילה אבין! כל היום סוגרים בדעת את גגיעתס, ולעת ערב, יונישו בפטורי ציציהם ובריח ניחוחם את פרחי הגאים , כן איחות נפש הצדיקים, העושים טוב, למען הטוב, במסתרים יזרעו צדקה, ולעשות פרי קודש הילולים, אן אינם כגנות• לבב, אשר יגדילו לעשות נגד השמש, למען יסופר חהלסס נשער, וכבוד צדקתם בקהל עם. — עןא עיניך וראה אח התוכי, אין יתגאה שמה עלי ערוגת הנושם! יעבור עלי נעע׳ נטמנים, נוגתיס ככוכבי שסק, מקנאתו עליהם; יפרוש כנפיו אשר יזהירו כמראה 9