Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 64

— 64 — האביב. Frühling" von IonaS Willheimer,״ Nach Kleist's סתרו אותי צללי קדושים! עצי לעמים גבוהים להתבונן נועדים, שעמו ’s רוח השיל לההלח ענע החדשה אשר החחדשה ימי נעוריה! וכאות דשאים שמחים מלאים נחלי מים ועמקים מלאים על ופרחים! בריח ניחומכם אשיב רוח השלוה, עליכם אעלה גנעוח ריח, ונמיחרי זהב אשיר השמחה, אשל חשחק אלי מסביב משדוח הנרוכוס! השחר ישמע לנהי, וכוכבי נשף יקשיננו! מלי עני שחקים , אדור בציצים ופרחים, ירד האביב מן השמים זה ימים מספל! נשמתו האלוה העיר הטבע כולה. שה יתגולל השלג מהרים, נהר׳ מים מלאו על כל גדותיהם, העננים ימסו למעל, ונאות הדשא חלומם גלים! האיכר ננהל. — עוד פעם אחת יוציא לוח מפיו, והאדים נסי, וטוהר השמים ישחק את כל, האדמה שתתה מי תהום רנה, הנהרות יזרמו ננדותיהם המלאים קנה וסוף. — אמנה הסתיו בשובו בלילה, יפזר נאברתיו אשר ינודדם נכח, בפול שלג וקלח! רוח עזת ׳סעיר בקול רעם מקוטב הצפוני, יערות ישים לשמה, וקרקע הים יצבור; אולם עוד ישוב לנפח נאפו נשמת חיים המעיר כל, הרוח יחם, ויריעות שיר, נארגות מפלחים וציצים, ילבשו נקעים וגבעות, עתה צללים מעץ תדהר יפולו, וגנות הנחמדים ימלאו משירי זמרה, השמש תזרח על פני תמים, ובידוד׳ אש ישא ו הנהרוא בקרבם נוצצות כאפיקי נוגה, ריח ניחוח ימלא האויל, וחליל הרועה, את קול השב ישן, יעורר! אתם עם נפשותיכם מעציבות, כלילי סתיו מכוסות נענים, אשל קרני השמחה לא נגהו עליהן, אל תהגו ימיכם, אשל נמהלת יחליפו, נקשת לוח ונעלבת לב, התהלה העבדות, הנקמה העזה, הכילות ולוע העין המה יגונו, אך אתם לחדות תבראו הכאב יחרף הצדקה והחומה. — שחו עונג! לבס העדנה! היא תעוף ותהמה ברוח, ותדשא וחזל בבקעה! ואתן רעות האביב, אשל עת הנצנים תנעם לנפשותיכן, נוסו ממסגרות זהב הקריות, אשר נהנה לא תשיבו רוחבן! רוח צח יוחיל לקראת נואכן, לשעשע עם קוצוחיבן תלתלים, נרקדכן בעמק־ שדת, או אם חשבנו עלי פלגי מיס, וחקטפו דודאים לצרור פלחים לשימם נחיקכן!- סף, במקום הסלע נשען, לבוש בנמשים רעננים, צילם יכסה חצי הנהר אשר יקל הולך, פה אשב נאיבי הנחל; מת גדלה שחוק החדות הסובבת ארץ מסביב! נפלים אוהבי שלום, עדרים גבעות ויעלות! איה תנוח עין הנודד? הבי, במזרע׳ ירוק, בער וגת ציצים ופרחים, ההולכים מעיני מרחוק? או אס עלי ברכות מים, המעטירות במשוב׳ חדק וחוחים? נפעם אמת אשים עיני ולבי על הנעלט החזק, תהום רנה מגלים רוקדים, החמת תופע ותשלך צבאות שמים עליו, נפיל׳ המיס מעירים, מחדש ירוצו אורח הגדול ההולך מעינינו מרחוק. — ראך*, משורר הטבע! כר נרחב, ירעש מדהרות אביריו, את ערפם ירימו למעלה ויער הלבנים ישיב קול מצהלות הסוסים , פרות במדות עם השל בראשם ילכו ננצאת החצר,מהלך ערבים וערמונים יוליך אליו, בלם חמד נשולקות נטוע אחריו, החצי האחת נוגה יכסוהו, ונציצים סולחים האחר הועטף, הענן בלה, הנוגח הולך ורב, עוף הזמרה יעלה לשמים אברתו, יביט לגיות מאושרות, ירחף ויזמר , קול זמרתו תשעשע נפש האכל מפתח אדמתו, יקשב אזנו השמימה, ואחרי כן נשען על המחרשה, יפלח שדהו מולדף מעורבים ונעלי כנף . — היוגב צועד לאט, ומטל זהב שופך אחריו, מי יתן ויאכל האבר תנובת השדה אשר עמל נו! וישבע החרוץ מפלי עמלו, והוא ישתה מגפכו, לפיו יטו הענפים את פילוח־הס הלחות ומנושלוח! אולם המלחמה הממארת אשל לא תדע שבעה, נלוה מהלעג החזק, ומגדודי מהוללים, ישימו לשמה לרוב, העבודה עם התקוה, במו נרד מושלך מרוח אדיר וחזק, יחריבו הקמה האוכלת את כל, יעקרו הזמולים עם משעכוחיתס, כפלים ויעלות יציתו נאש נוטלים עד לב השמים ואין מבנה!-איו אני? כלי מלחמה הבורקים מתרים מנגד, עני אש ישליכו קני השרפה, אשל בקבר פתוח גרונם, ירעמו ויתגעשו, קולעים תותחים מסביב באבן השרפה! חללי אדם ימלאו החול, השמים יתקדרו נענים מלאות באכזריות בני אדם! —