Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 63

«3 אכן עם הל זה לא יחנו הידיעות האלה הרח והרשאה לקמח העטרה לעצמו להוציא ישן משני מלש, ו לחח חוקים ומשפעים מלשים אשר לא שערום אבותינו, כי על ׳7׳ דדנ׳ס כאלה לא חנא חשועח לישראל וההצלחה לעלה ישרון, — ומה מאל נעימים חס דבריו בפנותו ללנר גם על חהלוכוח רנני מלינחנו, וזה לשונו: ועל ילי חהלוכוח דגני מלינחנו מצאו מנגדינו מקוה לחלוח חלונתס באמרם, הנה בני ישראל האמונים על ברכי התלמוד נפוצו על פני הערים כצאן אשר אין להם רועה, ולא אלונים לאלה אמר יהיו לאל ידם להבין צרכי העת ורוח הזמן, השורר על כל בני חלד — ורבים מרבני פולניא ואונגארן היום רק ממרום כבני אלהים ידברו, ותקנון בעיניהם לרדת מרום מצבם להשגיח על קהלתם בהכנת נחי קפד ונחי המינון, ואינם עומדים על המשמר לדרוש בעונת כלל ישראל, גמה שיש לו התיחפות להממשלה והישות, ויחשבו שבזה שהם מקללים ומחרימים מעשי המתחדשים נפתר בעירם ונקהלתס, נזה לנד כנר יצאו ידי חובתם, ולא יזכרו ני הכל היא לפי רוב המעשה והעבודה בעדה, וכל חורת שאין עמה מלאכה ועבודה פופה בטלה בו׳, ואס באבדן גופו של איש יחידי נאמר בתורה לא תעמוד על ים ריעך, באבדן רוח ונפש הכלל לא כל שכן — ומאשר ידעתי כי הקולר מקלקול הדור תלוי רק נצואר רנני הזמן, כנאמר והצופה כי יראה החרב נאת, ולא תקע בשופר והעם נא נזהר, ותנא חרב ותקח מתם נפש, הוא נעונו נלקח, ודמו מיד הלופת אבקש (יחזקאל ל״ג), וארא כי אין איש שם טל לב ואין מולה מהם על שנר בת עמי לכן אמרתי יהי מה ואדנרה נו׳ לעמוד בפין ולצאת נגדם פעם במקל נועם ופעם במקל חובל, בשי ראות חכמי תזמן יודעי העתים לדבר על לננס ולהראותם כ׳ שגו וכי תעו מדרכי משפט. אלה המה דבריו הנחמדים מזהב ומפז רב, ומעידים על דרכו הישר אשר בחד 'לו בתורתו, והוא הוא הדרן הממוצע והאמצעי, כפי אשר הורה לנו הרמנ״ם ז״ל ולוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו. מלבד אלה הספרים הלנים אשר הוציא לאור עד היום, נדפקו עוד ממנו מאמרים ומכתבים בספרים שונים מלאים חקירות מועילות, אשר יצאו לאור ע׳>י נעלי האסופות מפיצי תורה ומרחיב׳ גבולי החכמה והדעת. וביותר עשה לו שם עולם ע״י הגהותיו על הש״ס בנלי הנדפס נווי[ כי לא הניח לא דבל גדול ולא דבר קטן, במעשה בראשית ומרכבה, ובהויות דאב׳* ולבא, הלבות ואגדות, אשל לא דבל בו בענין וכהלכה, פעם כמעיל על דבר חדש, ופעם בחוקר ומנקר עפ״י חקי הנקולח, הגתות הללו ילקוט ואוצר חידושים יקרים הם ואם יאספו נספר מיוחד עשרים ידות (נאגען) נייר לא יכילם, ונדפסו שם כעס נש״ס הנ״ל בסון) כל מקכת ומקבת. בגדלותו כן היא גם ענותנותו, בי תכונות לוחו ונפשו טונות הן מאד, שואל ומבקש שלום בל אדם, ומוכן תמיד להשתדל בעד כל איש המבקש עזרו וטובתו, ביתו פתוח לרוחה והוא מקבל את כל אדם בקבר פנים יפוח, על בן לבו מבגדיו, וכל מבגדיו גס אהבת נפש ׳אהבוהו. בי מלבד השלשה כתרים אשר זבה בהם, בתר תולה ובתל גדולה, ובחר שם טוב, גם עטרת אהבת ריעים היא על ראשו תמיד, וגס אם ירניון מספר האנשים אשל יבאו לבקרו בהיכלו, להשתעשע בחברתו, הנה נכסו הוא להחיות נפשות כל אנשי הסברה הנועדים, לתת עונג רוחני לכל אחד ואחד, כי יודע הוא לילן נגד כל לוח ולוח — ואן> שפעמים אין מספר נפל סבלי בנעימים להתרועע עמו ולהיות בסברתו, זכור אזכור את יום השנת לקדשו, והוא יום שנת קדש לסדר בי תשא, בשנת חל׳׳ז עת היה פה לנוב לעמוד על הבחינה בלימודי הפלוקופיא, בי מבוקר עד ערב קבנה הדלת על צילה, מרוב המון אוהביו ומכנדיו אשל באו לקבל פניו, לומדים מחודדים בחליפות, נעלי קבלות ובקיאים, דורשי באגדה ובעלי מדרש, וחוקרים ומשכילים, אנשי חבל ונעלי מקרא, ואוהבי הערום חדשויו עפ״י חוקי הנקולת, לבלם נתן יותר מאשר בקשו, בי לאו לבנו ורומו, כבאר מים חיים מלא על בל גדותיו אמרי חכמה ודעת, ותורתו חורת אמת היא, מאילת עינית ומשיבת נפש — היום הזה יום הבלון הוא לי במספר ימי שנות חיי, ועוד אז אמרתי ונתת• על לני לכתוב תולדתו ומעשיו לתפארת נקפל, ועתה נלין ח' שהמייני וקימני והגיעני לזמן הזה לקיים מחשבתי העונה לבגוד תורתו ולשלם נדרי. — ואם אולי עוד לא יצאתי ידי חובתי, בי לא הגדתי רק מקצת שנחו ותהלתו, הקולא יסלח ועול חזון למועד. —