Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 51

51 פאח , ויפא מפאה חפאלה «אה הדילעקעאל. כאפל חלפו לו אחה מפלה שנר, ואממו* בלבי מה להניאו להגימנאזיוס להפליה אח לוחו נ׳דיעות הנצלכות לה. אתה י7«ה יקילי את כל התלאה אפל מצאתו׳ נגלל הדנל הזה , וכי לנים מבני מפפחה׳ קדשו עלי מלחמה ויהיו לשטן ל׳; אך אנכי לא נסוגותי אמול, אן כי לנים לוחמי, ופחדם לא נפל עלי, כי נד׳ נמחה׳ והוא היה למגן לי. נפמחה וגיל הלך נני לנית המדלם גימנאזיוס, ויסת נצמא אח דנל׳ המודם הנכנדים אסל נתנו מלוחה עליו, ויעלהו כמעל לקח עוג עלי נפפו הסוקקה לדנלי חכמה ומדע. מלה אי( נלפוני להגיד לך אה סמחת לני, ללאוחו יום יום עולה מעלה נעולה הסלימות , ויקנאו נו כל לעי ו ומי גילו, לנו לא הלך אחלי ההנל כמוהם, כי נחכמה נפסו חפלה ולה הקדים כל עתותיו. אן כ׳ אלח לחנלה עם נפלים אסל לא מנני עמינו ויקח חולה מפי מודם אסל לא מגני ׳סלאל, נכל זאת היה לנו תמים עם ד' ונחולחו הלך, לא גלע נוקל ועלג לספוך סיחו לפני אלתי יעקנ, ויהי זהיל נמצוה קלה כנממולה. חן ונועם על פניו הוצקו וכל לואהו אתנהו, כ׳ לא התהלך נגדולות וענותו לנה מאוד. אהנחו לעס ׳סלון נכלל ונפלנו גדלה מאוד וכאס נעלה על «זנח לנו לג עהול. ״מ< יחן ויגיעו הימים" — אמל אלי פעמים לנוח — אסל יעלה ענן הסכלות מעל עליפנו, ולנני יסלאל יהי אול נכל מוסנותם! — ספלי החכם המעואל דל. פהיליפזצזן ומכתנו העתי קלא נסמחה ואות נפס, ויהיו כדנס נפיו, ויאמל: "א העעעע דיא *גאליציסע ׳ודענסאפע נול א"נע[ זאלכען גייסעליכען אויפצווו״זען, ז א וועלען וויל נון ניכע זא ווייע אונעעל דעל צייענילדונג צודק גענליענען, אוגד אונזעלע האפפנונגספאללע יוגענד ניכע זא עלענד פעלקיממעלע ווארדען! וויא זעהנזוכעספאלל סלעגע מ«ן העק דעס ל״פעלן מאננעסאלעעל ענעגעגען אום אויך מי ך אס גלאסען ה״ליגען וועלקע דעל פאלקסאויפקלעמנג נעעה״ליגען, אונד אייך מיין סעלפליין צול המנונג אונד נעלענונג דעל נייסעיגען פעלהעלעניססע «יינעל גלוינענסנדדעל נייעלאגען צו קעננען! — מה נעמו לאזני סמוע דנליו אלה, ומה מהקו לנפס׳ עלני קיץ (Sommerabende) מדי לכתי נמנלתו לסוח נסדה, ואנינה לדמיוני ולהגיוני לנו, וחנה נסגניס מאוד! ואני אמלחי: •נוא יום, אסולנו ולא לחוק, ונני יהיה אוד לדגלי עמו, ונל לנחינותם, כשמן תולק, סמו מדן למדחוק, וננלכו נו כל יסד לג — והנה אהה, פתאום עלה תכולת עליו, ונמודו נאנו קעפהו. —ניום א׳ שנוע הפנל נפל למסכג, וניום ד' נו נדאסון לילה הזה סג גופו לעפלו. אהה, ד' אלהים! למה נעלים שוננים ופולעי מוסל, אגני נגן לחנדת אדם וקלון נית אניהם, ילכו הלוך וגדול, וכאלז נלננון ישגו וידנו ימים ואולם ילדי חמד עהוד לנ ומימיני לכת, חקוח הוליהם ושמחת כל לואיהם כמציל «הלה ימולו, ותמות נמעל נפסם? הה, גדול כים סנל׳, כי אנד נן פנל׳, ונוחם יסתל מעיני, עדי פקודת כל תאדם יפקד נס עלי, ואתו יחד לעפל אשכנה-ולך ידידי, אסים מלתי ואפיל לפניך תחנתי: הנה נא ידעתי כי לודה אתה נכל לשון ענל, המליצה שוכנת חיקך, ויאהנוך ננוח הפיל, עשה איפה חסד עמדי ועם נני המתלונן נצל סדי ועולל עליו נהי ונין הכוכנ״ים חסים קינה, למען יזכל סמו לעם נולד ותהי לו פאלית על פני האדמה. ונזאח חחנוס גם את לני הפצוע ותשיג את נפשי — והאל העוג יגמלך כל עונ ממעל ועד שינה, ולא תאונה אליך לעה, כאות נפש לעך אשל הנפש! מוקילו ומכני1 הלל כהנא Exegese von Elias Bardach. נכולשולוהדל לו וקל ני לאם ק לגי ו, נהם ממים יצגאייזדיו אפסי אלץ, והס לננוס אפלים והם אלפי מנשה. (דנליס ל״ג) המקלא הזה הוא קשה הננה ולשוא עמלו נו המפלסים, ומלם כנוא מד תכונתו אקדים לך קולא נעים, אשל נתלמוד ונמדלשים נקלא יהודה: אליה, ויוסן: סול, וכי אמלו נמליצחם: אליה ושול מדיינים זה עם זה על יהודה ויוסן, ונמ״ל ם׳ וישלח ויהן לי שול זה יוסן וכן פילסו ז״ל ע״ס איש על דגלו נאותות לבית אנוחס ואמלו סימנין *