Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 46

— 4S - הערץ הזה הוא «ממולל, ונגזלה •שנחו לילה, «ן ס«ל «מגויר מקרב עמו, או מחזן על ראשו יחול ואח כסאו לא ק ׳«גר . לשוא ירבה לו מוסים ושלשים! לריק והבל יאסוף צבא מלחמה כארבה! יומו כ• יבוא וחיה כאבק דק, כל המון צבאוחיו וחילו כקש לשני רוח. — כבודו •ומר בקלון ומשנה כלימה "רש.ימה הגל הלז אשר יסוכמו אלוני בכוח שמה? עד הגל ועדה המלבה, כ׳ שם קבול איש חיל ורב כח, נאור ואדיר מהררי נורן> אשל הרעיש את האק ומלואה בכחו כ׳ רב, ויחריד ממלכוח בחלבו כ׳ קשחה. מן העשר הרימהו די להקימהו על ולשיחהו לנגיד על עם עצום ורב וכביר כח לבב. גם אח אויביו השלים אתו, וכל רוזני אלן לי שחחו; ואולם אוהב כבוד לא ׳שבענהו, גס אם השמש והירח לו יכרעו וישתחוו, ולא ישבור צמאונו למשרה, אף אם •גמא האין כלה! קעון היה בעיניו כל כבוי מלכותו, וישם שמוח גס בארצות לא לו; מלכים הוריי מכס אבוחם ויושיב אחרים תחמם ויגבה לבבו ויאמר: אני ואפסי עוד, חרבי אתי, ומי הוא לשני יתיצב? אבל לשני שבר ושיק ברכים , גודל לב ורום ע׳ נים, ואחרים גאוה וגאון, זועה ודראון! נאשר הוריי מלכים מכסאותם כן הורי מכסאו גס הוא, וכדור צנשוהו אויביו צנפה אל א׳ חסלע לשבח שם, ויפקידו שומרים עליו לבלתי נחן אוחו לשוב מארן שניו ולשוב אל אלן ממלכתו; בלעת ויגון כלה אחרית ימיו שמה, וישיש במצאו קבל. בעודו, קצרו לחב׳ האדמה בעיניו מהשחרע, ועתה ׳כילותו עשתות אדמה, ׳ששוק לו גל עפר קטן ודל < ולא יאמר צל ל׳ המקום. אשלי האיש הזה כי מת לעת כזאת בעוד יוצא מעיו ס• בארן החיים, ולו חיה עוד שנוח מספר, נ׳ אז גדל ניס שברו, בראותו באבדן בנו יחידו בנוער, וכי כבה ל' אל דורש ימים גס את גסלתו הנשארת לבלתי היות לו שאריח על שני׳האדמה. — מה הסכלח• — מה הסכלה׳ אס כן כ׳ זקנתי אן לשברי ואבן באזני י' כ׳ המל ל׳ מאוד! הנה! גס בנוער גס לעת זקנתו לח ינון אנוש בארן בלה׳ עזר זולתו; הטבע עשתה זאת בתבונוח כפיה, למטן יצר לאיש בצרת עמיתו ויחיש לעזרתו, לעת *מון וידו מטה . היא נחנה לני לקח טוב הזה לטוב לנו כל הימים אשר נחנו ח״ס עלי אדמות . כ׳ ננכה לקשה יום ונתערב ניגונו, נשכח קשי יומנו ויקל יגון נפשנו לנשוא ן ואולם האוהב אך את נפשו ולק לה ידאג, דאגתו כפלים ושבלוני משנת שנלון. — לכן נכי נפשי,בכי תמרורים, עלי רוע גולל כל בני חמותה, כ• מר לחם מל, וכמלך כחלן, כראש כרש, כלמו •שנעו ברעות וילוו לענה ולאש עדי ׳מיתון. תיליב• תבל! הליכי עניה סוערת! אח נסך דמעתי אשר נסכתי לך, קחנה ושימי דמעתי ננאדן, בתוך שאל אחיותיה! אן הבל הבלים ורעות רוח כל שמחותיך ותענוגיך! צל כוזב ומקסם ומה נקלה היא הצלחת מלי בעיני חכם לב המניע מעבר לגבול התוה ותלאה! אלעזי איש בליתי! הנן איש מצניח! ועשרן ירב יום יום ולכן תשאל ממני לקחת בהצלחחן חלק, ובשמחתן ישמח לני נס אני. מת נכספתי למלאות שאלתן זאת ולשוש אתן משוש, יען ידעתי כ׳ שבעתים <רב ששון לבן, אחרי ראותן כ׳ •צהיל גם אח פני משמן, וקלנים מידו את אופל נפשי יגיחו; אפס לא איש מסליק לשון אנכי ודבל שקל תועבה הוא לי, לכן אגלה למוסר אזנין כאשל יורנ• לבבי ואת תוכחתי לן אניע. מה נכמרו לחמי עלין איש מצליח! ומה תפעם לוחי בקרבי בשועי אל לבי אחריתן! הלא שמחתן היא כסלחן וגאונן עורונן! הה, טח לבן מהשכיל אל יום מחר כ• יבוא, ובת עינן מלאות כי לעת נגד פנין, על כן הנן אהוב• אן שמס! אבל דעת אנוש נתעה כ׳ מולם אחה, ומה תחרד ויצא לבן לעת תקין! אוצרותיך איכמר ®קזארת אפר נשא הזמן לן באהבתו אותן , יא אשל נשה הנושה האכזר תזה בן, וכאשר הרחיק יום השלום, כן •לבה לשום עליך נשן. הטונה היא ראשית הרעה, ואחרית שובע ויובא, רעבון ודאבון. בטרם בוקר חושן ענן וערפל, ואולם לעת ערב •הל-אור-לא נכחד מני נ׳ בשמעך את דברי אלה תאמר בלבנן: אן מקנא הוא נ׳, ועינו תרע כי יש ל׳ כל,ולו א'| כל לכן יוגה את נפשי יכן ׳נעיסנה. ההצלחה מאסחהו מכהן לה , לכן יוציא עליה דנה רעה רגל את שוליה על פניה , ואולם ח׳ אני ושהדי נשחק! כ׳ מלילה ל׳ מרשע, יקרה הצלחתן בעיני כאשר •קרח בעיני אוהב עתר לב! ולא להרוס את שמחתן בלבן חפצי כ• אם לכונן את עמודיה לבלי תמוט! אורן ידידי! ההון לא יני ראשן, ולא חתניו בלבנן לאמי: שלום יהיה ל* ומי ׳שדי רבצי? אהה, נס בשלום שוי משיי יבוא וכשואה האסון ׳אתת! גס ביום לח לא עבות וכספיר השמים לטוהר ישלח ד' ברקים ארצה וילכו! (ההמשך במחברת הבאה אי״ה).