Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 45

— 45 — הוא כנה : "אוני טי פעלהטטלטע וויא יטנטן גאלטק(קאיאס אונד גאמאלתא נעמלין) וייכע היטטט". .Von I. Meller רעיוני ליל יהמשך ממחברות 19-14) כמוה לא היחה מני שים אדם טלי אין, ואחריה לא הוסיף טד קן הימין! טל מה שפך דם לנבוח טס כמים, ואין מספל לחללי סרג , טד כי לא יכלה הארץ לנשוא נוגד פגר? אויה! טל אודוח אחוזת קבל! דרשו י דבלי הימים וקראו ר,ולוח הטחיס מני לדח אמונה ודח נחבל, ולאו כ׳ פורה דלנה קנאח הדח לבני אדם פטמים אין מספל וחלב לדי בידי כהני און וחלמיס , אכלה מקצה אק וטד קצה ארק. מה לבים המה האנשים, אשל חמול לבשו נגדי מכלול לכבוד ולמפאלח וחחטנג בדשן נפשם; היום קלטים ילבשו, ונפשם מאכל חאוה ואין. — מן המיצל יקראו אל נטיל׳ כסף, ולא יבושו לשאול לחם לסטדח לבם; אולם הה פולש אין למו! הוי אבירי לבב הרחוקים מחמלה! הלא ׳דטחם אם לא שמטחם, כי ד' שופט כל הארן, וטיניו פקוחוח טלי מטש׳ בני איש לשלם לאים ואיש כמטשהו, הוא מוריש ומטשיל, משים שפלים למרום, ולחופש׳ מרום יצוה לאמל : רדו! נמלוח אפו נמו — גולו גולו לכם טס לא נינוח! גולו לכם סן ׳קפון גם הוא אח לחמיו מכם , כאשר קפצחם אתם אח ידכם מאחיכם האביון ושהיו טשוקים ורצוצים כמוהו! או החדמו בנפשכם, כי יד י׳ חקצל מטשוח לכס כאשל טלל להנדכאים האלה, אשל הדפס ביום אפו מנמחי ההצלחה וישליכם אל חחחיח בול הטוני והמחסור?ולו תקראנה הלטוח רק אח טוש׳ יט, וחחלואיס נאמנים אן נזוללים וסובאים ידונקו, החלשתי! אכן אהה, אין ׳חרון לטוש׳ טוב מן פוטלי און חחח השמש! שוט שוטף כי יטבול באלן, והיה כצדיק כלשט למפגט לו. החכמה לא חמלט את נטליה ביום טבלות, וחומה ישרים לא חחלין אתהס מדחי. גם הגבל השן נדלחיס חאוות לנו, ובמלאה טיניו לא הלך, יוכח במכאוב וננגטי בני אדם ינוגט, ואף המפלס מטגל רגליו ׳פול פתאום נפחח וישבר לאין מרפא. — גם ח" שלוה מלאים פחדים ובלהות, רטוח ותלאות. דין ההצלחה היא כמשונח מדק , ומה רחוק האושר, אשר אליו נכספה וגם נלחה נפשינו, מני האושר אשר אן בטבורו אליו — אל האושר — ננסיף! אמנם | המושל הוא חאות כל נפש, וחוטנח כל לב: הטוני! אולם מ׳ לא ידט ולא יבין, כי מוחל הראשון מן האחרון אין! הטוני, הוא נטל חול כנד מאוד; הטושל, מטיל זהב כנד מכל וכל טומסיו תחתיו שחחו. הטוני, לא יחן שנת לטיני בטלי ו; גם המושל לטשיר איננו מניח לו לישון. המחסור ינחילנו מלוא כף יגון וכאב לב; ההון — מלוא חפניס דאגה ותוגה , טמל ושבר רוח — האחוה היא כשף סיגים; האהבה «ס יין הלקח מהול במי לאש. האויבים יסבו לנו מכאובים, וגס הלט בשגגה ירט לנסשינו לאה! מה קטון ודל חבל האלן אשר נחנו בני אדם שוכנים טליו, והנוחר — ארצות תלאונוח מדבר שממה וציה, מטון תנים נחש שלף וטקלב, ציים ואוחים , הרים מוקדי טולס ויטלי מושן : מחבואי טורפי טרף, וטרבוח חול נוטל כאש . זאח היא המונח האלן — ומה דאבה נפשינו בזכרנו: כ• האין היא ממונח החיים! גס חבל נחלת ההצלחה ובנותיה השממות והמטנוגוח , מצטל וצל בלחני החיים, ושאריתם מדגל שממה טלנח וציה, בולה אבני נגף וצורי מכשול, מטון נחשים וטקלנים, תוגות ודאגות אשל j חמח להן כחמת נחש וכצפטוני יפרישו, מלבן חיות רטות, חלאים ומכאובים, הקולטים j כדוב שכול את סגול לנינו, למון את ימינו; מקצה מזה ים צרה ההולך וסוטר טלינו, I ומקצה מזח ים הקלח אשל כגבינה ׳קפיאנו, אמנה האדם לטמל יולד, וכחול הים לא ימנו הלטות והתלאות, אשל חליפות ׳טרכוהו דיכאוהו מראשיתו טי אחריתו, ונטלם תטזננו האחת חקדמהו וחחקסהו האחרת. — גם ההצלחה הלח אנחה , האוצרות המה כושלות, הכסף משחית כחחף, והזהב יה ב, החאווח הווה , העזבל שבל, הטובות מכאובות, ולפתח הששון כלביא לובן האסון. — או האס במלכים מבורכים והשלים מאושרים? שאלו לאנשי שלומם ומתי סוים יגידו לכס כי לא כן הדבל הזה! אבן מטמסה הנזר לנטליו, וכמשא בנד תכבד המשלה טלי שבס, בלוב לטס מרטימו, בן ילב טמל לוטה נאמן רוח, לרמותם במלטה שמן לטוב להם ולשמים מכל רט מניח או מחון; ואוי ואבוי למושל טלין ואביר לב אשר לא ישים הצלחת טמו לקו, וצדק ומשפט למשקולח בכל מפעלותיו כי אס ללכוד עלים לא בנה, (לעשות לו שם תפארת באלן! כל ימי