Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 43

4S פקח איננו קרנן פסח לנדו תן שלמי חגיגה הנאים ■לשמחת קרנן •עקס , ולכן נאמר גא! וזנחה , ולמעלה ועסיס, ועוד כי נאמר נקר וצאן ואי! פקס רק מכנפיה רמזים, ופ״ב אמרו רז״ל (פקחי' ע׳ ע״א) צאן זה פקח ונקר זו חגיגה. גס הפי' ולא ילין מן הנשר אשר הזנח נערב ביום הראשון לבקר, יורה על חגיגה ארנעה עשר הנאכלה לשני ימים ולילה אחד כ״ש רז״ל (שם ע״א ע״נ) כי נקר זה נקר שני לפי מני ניום הראשון, ולא תאכל גם ליל ששח עשר משוס שני נקר ותהי' כשלמי הודה הבאכל׳ן ליום אחד ולילה אחריו לפי שנא׳ נהם נפי צו לא יניח ממנו פד נקר ונלמוד מפקח שנא׳ זנו פד נקר אנל בשלמי נדר ונדנה לא נאמר נקר, י״ל כי מלשון ולא ילין משמע כ׳ נלילה לא תהנה ממנו, ונזה מתישנת קושי׳ הרשנ״א אשר הונאה נתוק' שם ע״א ע״נ . אן זאת הקשה איך מהי׳ חגיגה ארבעה עשר כשאר זנחי שלמים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד כ"שפ הרמנ״ם נפ״י מהלכות ק״ם ה׳ ׳"ג הלא לא נוכל לקים ביום זבחכם ׳אסל וממחרת כ׳ ניוס הזניחה.איננו זמן אכילה, כי החגיגה הזאה באה רק למצור! הפקח שאס הי׳ הפקח ד׳ לבני החנייה לא חיו מניאין חגיגה כ״ש במשנה שם ק״ט ע״ב, ובלילה שהוא זמן אכילה לא היה זמן השחיעה רק ני״ד עם הפקח כמו שמשמע מל' המשנה שם אימתי מניאין חגיגה עמו וכ״שם רש״י ז״ל. והנה גס הפי ובשלת ואכלת לא נאמר על הפקח כי אס על החגיגה, וקוף הפקוק הכל נשמע שני ופנית בנקר והלכת לאתלך כי הפקח אינו נאכל אלא בלילה י אחד , ואיך יאמר והלכת לאתלך והוא י״ע, ומזה למדו רז״ל (חגיגת <", ע״א) להתענג ולשבוע שובע נעיר הקדש עוד במוצאי החג, ופי' רש״י שם ופנית בנקר שהוא ס“המ דאלו ני״ע חסומין אקור וכן נר״ח ה׳ ונזנחים צ״ז איננו מסכים עם פירושו נפקחי׳ צ״ה. וגם למדו מזה שם ח׳ ע״נ השמחים אלי גיל מגי ה׳ לא תאונה אל־מו לעת, והקיר ה' מנתיבזמיהס כל מכשול ופגע ודרכיהם דרכי נעם ויתענגו על רוב שלום בשובם אלי נויהם השאננים עד יענוד זמן חדוה . והנח גם הר״דק נד״ה נפי ויבשלו הפקח נאש כמשפע לא שעת לדנרי רש״י והלאנ״ע זכי שם כי לא מצאנו במקום אסר לשון נשול נצלי. וגם מדקדורן הלשון שם נלמוד כי נשול לנדו אם לא נאמר נו נאש לא נקרא צלי, ושם נאמר גס במשפט ובלי קפק מדבר מפקח עצמו בי על שאר הקלננות אשר הניאו עם הפקח נאמר אחריו בפסוק הות: ואח הקדשים נשלו בקירות ונדודים וגו' ולא נאמר נשלו נאש. אן בזאת קושיי■ החוקי בחולין נמקומת עומדת , כ׳ לא נאמר במשנת ירך שנתבשל נס גיד תנשה נאש. מרדכי ב^ם. Beiträge vor» Leopold Eisler, Rabbinats-Candidat. דבר בענין שרש עשת. החכמים חוקרי הלשון יאמלי שה י*מד׳ היות עיקר הוראת שיש עשוק תזהר והנרירוח כמו שממ עשתו (ילמי׳ ה׳ כ״ח) תרגומו לדעתם "זיא גלענצען"; אולם מלבד, שלא יניאו ראיה להוראה זו לא מלשון עברית עצמה ולא «הלשונות הקרונות אליה, הנח יודה כל משכיל, כי תמיד אם יונח שרש אחד להוראות שונוס, שידמו אלה זו לזו ט״כפ בקצת , ונודע ונכר היטב המקור הראשי ממנו כלן יצאו, אשל לא כן הוא נזה השלש שלפנינו, להיות כי הוראתו ג״כ חשב והגה בלב כמו ומלכא ע$ית (דניאל די) והשם , ואיך ונמה ידמו, וגם נהקיזעפוח רחוקה, שחי אלת הוראות יחד? ומי זה אשר יאמר , כי מושג הזהר והנדירות ומושג המחשבה וההגיון קרובים זה לזה? ואני כהחנונני היטב עלזה השרש מצאתי, כי הוראתו העקריח היא החוזק והעצמה היתרה , ואשר הניאני לזה הוא שרש "עשן" הקולי, שגם הוא לו הוראה ההיא, ונחהוה זיל׳ קת? משרש עשת נחלוף חי״ו נני״ן, אשר הן שתיתן ממוצא הלשון כמו להפך!יין העברי (צווישען) יקרא בתוכי fPA ודומיו, ופל פי הנחה ההיא יבוארו כל הכתובים, אשר ימצא נהם השרת עשת על נכון: שמנו עשתו יתורגם "זיא זינד פייקט אונד קרעפטיג" ומדי דנלי נזה המאמר אומר, כי במקום גם עברו דברי רע הכתוב אמריו, אשל אין לו כוונה והבנה כלל אולי היא הקריאה הנכונה "עבדו"