Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 42

42 הנכרי לסני שמאי והלל. ««שה בנגלי אחי שנא לפני שמאז אמר ליו גיירני ע"« שתלמדני כל החולה כלה כשאני עומד על לסל אסח דחפו נאמה■ «נין, שנידו, נא לפני מלל ג«רי׳ א«ל ל׳ ד«לך חני לחברך לא חננניד, זו היא כל החולה כלה, ואידך פירושה הוא זיל גמול (שנח ל׳׳א «"א) נממנלח חקודמח נאר הי«נ הלב הגאון הגדול מו״ה אלעזר האלאוויטן נ"׳ המאמר הזח ודבריו נחמדים מאי וישרים למוצאי יעח, וידעחי נאמנה, כי אל ירע בעיני האיש היקר הזה אס אמוה דע׳ אן> אני בדברי מ״זל הנדרשים לכמה ««מיס, וערם אבאר אשאלה נא: א' איך עלה על יעח הנכרי ללמוד נעמדו על רגל אחת כל החולה אשל נחנה מימין עליון עלי:גבעות חיני נלהבות אש , אשר מני שערי שחק התגלגלו «קולם לעדו מוחי׳ חבל ומצוקי מלי רגזו כהחגולל רוח חערה עלי לאם שבלח וזיז שדה ז נ' למה דחפו שמאי נאמח הננין? האיש■ אשל להורות נתן■ בלבו ולנבוח אלפי תלמידים חולה נקשו מפיהו אין אומר ואין דבלים לו להשיב לנכר׳ לק מקלו יגיד לו, ולא דבל השאול מאומה ביום ההוא? ג' מדוע כן עשה הלל ויבחר השושנה הזאת לחתה לנבלי להריח י בה עכל פרסי עין אשר נעע ה׳ בגן תורתו? מדוע אמר לו זו היא בל התורה בלה? לבן נראה כי המעשה הזח הוא כפל ענין במלות שונות ושנונות ממעשה הקודם וז״ל: מעשה בנכרי אסל שנא לפני שמאי אמר לו במת תורות יש לכם , אמי לו שתים תורמי שנכתב ותורה שנעל פה, אמר לו שנכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, ג״ריני ע"« שתלמדני חולה שנכתב, גער נו והוציאו בנזיפה נא לפני הלל ביילי' וכוי, והנה מודעת זאת כ׳ המורה אשר נתנה לנו ביד בחיר שדי ונאמן ביתו, היא האבן היקרה ופנת יקרת מוחי לדברי תז״ל אשר עליהם נשענים כל בני ישראל והמה הבנין המפואר כל, אומר כבוד, ולבן שחי׳ התורות משלבות אשה אל אחותה התלכדו ולא התפרדו , חולס שנכתב היא היקוד וחורה שנעל פה היא הננין, והנכרי לאה בי יהא עליו לערה לקים בל דברי החכמים ז״ל ונלאה נשוא אותם, לכן נקש משמאי ללמדו בל חתולה כלח נעמדו על רגל אחת ר״ל להשען על העמוד האחד והוא חולה שנכתב, ושמאי ידע ב• לא •כולי האדם לקבל תורת משה ולעשות כל עצותיה בלי דבל• ח״זל המיוחדים על אדני פז התורה , ע״כ דחפו באמת ה נ נ י ן ורצונו להורות לנכרי במו שלא יכול להיות הננין בלי יקוד, כבה היסוד בלי תועלת אס לא יכונן .עליו בנין, ומפני שהי׳ קפדן לא באר לו יתר מזה, והי׳ ד׳ לו בדבלים כאלה. אנל הלל אשר הי׳ עניו מאוד באר לו באמרי נעם ונמחק שפתיו,, בי הקשה לשאול לקבל חורת משה בלי חורת חז״ל, וישא משלו מדבר הנודע לנכרי ונקל להבינו, כי איככה יוכל לקים. מצות: ואהנת לרעך במוך אשל צוה לנו משה, ומשמלחה איננה מיוחדה נענע האדם, לפיכך אנחנו סינים להודות לפי׳ חז״ל מה דעלך קני לחברך לא תעביד, זו היא בל התולה כלח, ר״ל כן ארחוס כל התורה הצליבה לדברי חכמים לבארה והמה יפרשוה, זיל גמול. — צלי נקרא בשול. הלב החכם המפואר מו״ת יצחק וויענער השמיע במחברת הקודמת דבלים יקרים ומקולאיס לפני דורשי שפת ענל וחוקרי דבלי חז״ל. ובהערה הראשונה ב׳: עיין חוס' חולין צ״ו ע״ב ח״ל דאשכחן, דקלי לצלו נישול יכתיב (ד"ה נ׳ ל״ה) ויבשלו (אח) הפחח עכ״ל. ולא אוכל להבין מדוע הניאו ממרחק לחמם הלא כחוב הדל הוא בחולה (דברי׳ ע״ז זי) ונשלח ואכלת גני קרנן פקס, וא״ב מצאנו יצלי׳ קרי לי׳ נשול עב״ל הלב הנ׳׳ל הנה האמת אגידה כ׳ התמיהה הזאת היא העולה גם על לני בהגיעי אל ינל׳ תוס׳ האלה, ואולם ראיתי כי בן עשו והרחיקו עדותם הנה היא בחונה בחפר דבל׳ הימים כי מן התורה איננו מוכח דצלי נקרא נשול. ולדעתי לק הפסוק הראשון מהפרשה: שמור אח חדש האביב ועשית פסח מדבר מקרבן פקח עצמו, וכן היא דרך החולה כשמינרת מסג המצות תקדים מצות עשית קרנן פסח כ״ם נש׳ אמור ובפי פנחס והפי אחריו וזנחת