Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 29

29 אמאי לא אהיה לגנאי! אס אחה מאמץ נהמאמר הזה ונודע לן הפתרון ממנו על• היה לך לדעה גם עד האידנא שאכבוש גם אח ירושלים, ולמה אסם מבקשים להיזרע אח העיר ולשרון) אס ביס המקדש ואחה בפרוטרוט הרי אחה נמאניד עצמן לדעס , וע״ז יפה השיב לו ריב״ז "אינרא מלכא אח", כי כנישח ארץ יהודה די להיוס מושל על כל הארץ, ואשר אמרת הלא לא כגשחי עוד אח ירושלים ולא נאה לי עוד הכנוי נשם מלן, אדרבה עוד נערם כבישת ירושלים החוג עלין להיוח נקרא מלן "דאי לאו מלכא אס" והוא אם לא חהיה מכבר מלן "לא מימסלא ירושלים נידן דכחיב והלבנון נאדיר יפול" הרי שלבבישת הלבנון מוכרח אתת להיות מלן ואדיר מקודם, כי בלי זאח לא יפול נידן . ואין אנו צריכין לדחיקת רש״י וחוח' שם נפי' אינרא וכוי, כי אדרבה נזה בירר לו שכנר הוא מלן וכמו שהיה נאמת שאנשי חילו המליכו אוחו כבר, אך למען שלא יתנגד זאת להמאמר הקדמוני הוכיח לו שההכרח הוא להיות מלן בערס כבישת ירושלים. אות ארקל ואוח אדקול 2 jlXI\ הדיםה ערן לפנינו דברי מדרש ש״הש חורי זהב זו התורה שלמד אלקולאן (ולפנינו הגירחה א ל ק ו ל א ו ן נוי״ו אחר האל״ף ובן היה לפני בעל הערוך ומשבש הרב שי״ר וכי שצ״ל א ר ק ו ל א ן, והוא ממלח צזראקעל. גם מובא שם המדרש על הס' ישקני והיה הדבור יוצא לכל אתד ונושקו'1על פיו לאדקולון בן הדימה,ומשבש גם מלת הדימה וכתב שצ״ל מנדומה והיא מלת יונית ופתרונה ג"כ אראקעל וטרח ויגע שם לפרש המדרשים, וכל הרואה יראת דוחק וזרות פירושו ויקל מעלי המשא לחתור דבריו . ולע״ד נראה כי מלת אלקולאון היא שלש מלות נפרדות ובטעות המדפיס חבר הנפרדים: אל-קול-און למלה אחת ופירושו זו התורה שלמד משה (והוא פ' ואתה תחזה וכוי שמות י״ח אל-קול-און, ובאורו לקול אדם , וקרא אוחו ע״ש ומותר האדם מן הבהמה אין, וכל הגויס כאין נגדן, וכן אמר הסייען בתפלת יו״ה : ואבית תתלה מקרואי אין, ואמר שפירשה זאת לנד אל קול יתרו כמ״ש שם "עתה שמע בקולי וכוי" וכן להלין "וישמע משת לקול חותנו" בדעתו של הקנ״ה גס זאת נאמר נהכתוב "איעצן ויהי אלהיס עמן וכוי אם את הדבר הזה תעשה וצון אלהיס וכוי ״ופירשו במכילתא לן המלן נקונן ואם מצוה לך כן תוכל עמוד, ואם יעכב לא תוכל לעמוד , הרי שהיה בדעתו של הקב״ה, ונזה נבאר גם מדרשם על הפי ישקני מנשיקות פיהו, רבנן אמרו הדבור עצמו מחזר אחר בל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני אס עלן וכוי והוא אומר הן והן מיד הדבור נושקו על פיו לאדקולאין (צ״ל לאל קול-אין) בן הדימה ע" כ וכונתם כמו שמבאר הרמב״ם נמ״נ ל״ג בשני, מאמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, מפי גבורת המושת, ורוצים בזה שהם הגיעו ■מעצמם עליהם ע"׳ המופתים שנעשו נמו יעו״ש, וכן אנו אומרים בנאור מדרשם זה ״הדבור עצמו מחזר על כל אחד וכוי, והוא שכל אחד מישראל הכיר והשיג בדעתו ושכלו מעצמו בלי אמצעי, הדבור, והיה למו לדבור פנימי הנובע מקירות לב ורעיון השכל, והוכיח לו נאות ומופת אמתת הדבור, והוא הוא כאלו אומר לו מקבלני את עלן ואחר שהוציא הדבור ממחשבתו אל הפועל בקול דברים ואמר "הן הן" הקול מהדבור הפנימי היה הנשיקה על פיו, כנ המדבר בקול והוא הדבור הגשמי והחיצוני מוכרח לפסוח ולסגור שפתיו כנושק" לאל קול אין בן הדימא" ומבארים נזה בעצמם כונחס כי הדבור בקול אדם הוא בן הדימא (והוא הדמיון) והמחשבה, ואמרו כי הדבור נשק על פיו לשקול אין בן הדמיון או נאמר שבזה שאמר הן הן הוא הנשיקה להקול אין והוא הדבור הפנימי שאין בו קול לק בן הדמיון והרעיון והמחשבה , ונזה נתבונן גס בסוף מדרשם שם: ולמדו התורה הה״ד סן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, דברים שראו עיניך אין היה הדבור מדבר עמך . ויתכן כי בעיניך התכונו להלב וכמ״ש במ״א על הפקוק ונחת לעבדן לב שומע, מבאן אמרו הלב רואה שנא' ולבי לאת הרבה, ואמרו כי התבוננת בתבונת לבנן ועיניך. (או נוכל לבאר מלת עינן ע״י גבורת המופת שראו עינן וכדברי המורה) הדבור הזה כאלו הוא מדבר והוכיח לן במופת אמסתו "ל' יהושע דקיכנין נשם ר׳ לוי טעמין דרבנן אחר בל הדברות כתיב דבל אתה עמנו ונשמעה והוא טעמין דרבנן נאמרם שהדבור נעצמו היה מחזר וביארו שהבינו זאת מעצמם, לא ע״י משה מנין להם זאת ואמר כי אסלי כל הדברות כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה מכלל דלדנרות הללו לא היו צליכין למשה , לק מעצמם היו יודעים ומבינים . ובדרן אחר נאמר בנאורס "זה התורה שלמד משה אל קול אין" שלמד לקול בני אדם כי הכרס ללמוד ולצייר בגשמי כמו עיני ד', רגלי ד׳, סלון אן> וכדומה, כי דברה