Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 25

25 «לכוח ביה השמונאי גב"; היו מוכרתין נפולימוס של עיטוש לרודש הסירה כי לא קבלו מנייהו נעת ההיא (ומשלש דנליו למה לא קבלו מנייתו) כי נאותה שעה שכח אריסטובלוס אמלו אלול, שנו השוני הלכוח והס השלושים שהיו מכח הורקנוש מעשה שנא וכו׳ וכדשיים שם על אוחה השעה (והיא השעה שכת אריסעונלוס אמלו אלול) שנו מעשה שנא עומר מגינת צרישין ושתי הלחם מנקעח עין סוכר, וזה היה ע״י מרדכי וע״י שהיה מנין נרמזים וחידות והיא חכמה יונית וע״כ לא קנלו נעת ההיא והוכרחו נפולימוא סל "’»יס לחדש הגזירה ולש״ז ממילא נתישנ קושית התום' כי מעולם לו התכונו במאמרם" ועל אותה שעה שנינו שנשעה או נשנה הלז היה המעשה לא כן הדבר, לק המעשה מהעומל ושתי הלחם היה נימי מרדכי(אשל כנר נאסןז אל אנותיו) וכמנואר נמנחות רק ממעשה הלז לאו השלושים התועלת שיש גס מזה וע״כ נמשנה הלז ששנו על אותה שעה נעלו הארור מכת אר־סעונליס שנאותה שעה. "ונפולימיס האחרון גזלו שלא תצא נאשליון נתון■ העיר" והרמ״נס נפי' המשנה אשליון הוא כמו אוהל, ולפי האמור לעיל התכונו נפולימוס האחרון לחרבן ניתר, ונג׳טין נ״ז איתא אשקא דליסשיק חרג ניתר דהוו נהיגי כי הוי מתילד ינוקא שתלי ארז א ׳נוקתא שתלי תורנייתא וכי הוו מינסיני קייצו להו וענדי גנני ושילשו חופה, ונ״ל העעם למנהג הלז על שם והיו לעץ אחד, וכמו שהעצים הללו נהחופה נחלכדו לען אחד ולא יתפרדו ככה יהיו החתן והכלה לנשל אחד, אך הרואים חשנו ננעיעה הלז הוא להלאות שהמה נני חולין ושרים ומלכים וכדאי׳ נמס' תענית י״ד נ' איזהו נטיעה של מלכים זה הנוטע אנוורנקי של מלכים ושילש"׳ שכך היו נוהגין כשנולד נן למלך היו נועע־ן אילן לשמו ויום שממליכין אותו עושין לו כסא ממנו(וגס סופרי רומי קפלו «השתילה הלזו על כל הנולד נניח קיסל אם נן או נת) וע״כ אמרו להקיסל מרדו נך ׳הודאי ונוכל לאמר נבאול מאמרם שם "יומא חד חלפא נלתי דקיסל אחנל שקא דריספק קלו'אחא ועיילו לה.״ היהודים היו המעייליס להאחא ונכל זאת שתלו הלומים זאת לרעה , שהתכונו היהודים נזה להתלוצץ עליה׳ ולרמוז שגם להם נטיעה כמנהג מלכי רומי, כי עץ הלז ניטע ג״כ לשם כסא של נני מלכים וע״כ נפל עלייה ו מחנותו והוא מחנה הלומים וכדלעיל, ועי״ז נזרו נפולימוס האחרון על אפליון והוא כמו אוהל, ואפשר היה מנהגם לעשות האפריון מהאיזא הנשחל נעת הלידה וגזלו נזה משום דרכי שלום שלא להתגלות נהאומה המושלת "ורבותינו התירו" והוא נדור האחרון ונפסק המנהג אצל הלומים לנטוע עץ נלידח נן או נת לקיסרם ונתנעל הטעם מהגזירה וע״כ נמנו והתירו, ולפי האמור יתורץ מה שלא תוכיח רני נא לרב אשי האיסור כלילא לבלתי׳ מהמשנה דסועה שגזרו על עטרות כלות כי הגזירה הלזו איננה חיה וקימת לעולם, רק כל זמן שטעמה נת, ואף נא״י כשנתנעל הטעם היתה היכולת ניד ב״ד אחרת להתיר הדבר, ואנשי הגולה והוא נבל שהיו ס"׳ פרסיים לא נכללו לעולם בגזירה הזאת כי לא עמד הטעם (שאמר שם) נמו, ולא שייך נהו כלל הכלל שאמרו חכמינו כל דנר שנאסר נמנין צריך מנין אחר להתירו, וע״כ הוצרך לסמוך האיסור מהש׳ הסר המצנפת ונו' < ונשאל עלינו עוד החוג לנאר הברייתא דקנהדריןצ״ז(אשר הרב שי״ר נאות אסוי׳ר וס צד קנ״ב לחן מאוד ננאורה וכי שלא מצא עד הנה דנר נכון ננאורת) תניא ר' נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד סתום כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו וכו׳ לא כרבותינו שתיו דורשין עד עידן עידנין ופלג עידן ולא נר״ש שהיה דורש ותשקמו ממעות שליש, ולא כר״ע שהיה דורש עוד אחת מעט ובו' אלא מלכות ראשון שנעים שנה מלכות שניה חמש־ס ושתים ומלכות נן כוזינא שחי שנים וממצה. והרב נעל ערך מלין מנאי שם הסיפא מהמאמר אלא מלכות וכו' יעו״ש, ועדיין אין אנו יודעי ן השלשלת מהמאמר ומה כיון ר״נ במאמרו? והפירוש מהדרשות שדרשו החכמים הקדמונים שהזכירו ובמה הראה שדבריהם לא יתכנו? ומה הועיל לנו בביאור הסיפא כל זמן שאין בידינו היסוד! ע״כ נ״ל שרבותיו דר״נ שהיה בזמן המדידה מתגנור הקירני ונן כוזינא היו דורשין החזון בדניאל ז׳ כפי׳ רנינו סעדיה ורש״י "חיותא רניעיתא" היא מלכות רומי, רק מה שפירש״׳: "י' קרנות זו פירש לו המלאך שהם י׳ מלכים שיעמדו קודם לאספיינוס" הוא ""ס וצ״ל קודם ט יעו ק, כי אקפייניס הוא ג״ב נכלל העשרה כאשר תחשוב המלכים מן צעזאר, ואלו הן: צעזאר אגוקע, טינעריוש , קאליגולא , קלוידיוק , נערא, גאלנע אטהע, פיהעעעלליוס, אספיינוק, וגס הטעות הלז ניכר בדברי רש״י נעצמו בפירושו לתס' כ״ד ״ואחרון יקום אחריהון זה עיטוס ," הרי שבתוך העשר קרנ׳א אקפייניס ג״כ נבלל, ובן ביאר רביכו סעדיה ״ ואחרון יקום , אח״ב יקום מלך אסר הוא טיטיס שיהיה מחריג נ"המ ״ושלשה מלכים ישפיל" מלך ישראל ומלך יי[ ומלך ישמעאל עכ״ל, והפי׳ הלז רחוק 4