Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 23

23 פולמוס האחרון וכבישה ביהר והוא העיד על הרג רב סהיה נניהר, ומה ראיה ברורה שגס בעת חרבן עור מלכא או זמן קרוב היה הרג ואבדון נניהר ג״כ, ונזה ׳חישב תמהו! לבב הרב נע״מ צד צ״ז ח״ל כל ימי תמהתי שמאמר ר״א הגדול הוצג אצל הקשורים על מרנן ביתר וכוי וכן פירש״י בביאור נחלקים דם מהרוגי ביתר ואין אששר ואחיי שהארין מקיים ובמחילה מכבוד רש"׳ לא דקדק היטב אחר קדר הזמנים, ולשי דברינו הוא נאפשר שר״א הגדול רבו של ר״ע הנהרג בחרבן האחרון מביתר לקשר מהריגה זו שהיתה כמו מ' שנה מקודם ורש״י דקדק היטב בקדר הזמנים כי לכל זמן כי ר״א קשר מהריגה בביתר שהיתה נימיו ור״ע נהרג נכבוש האחרון. — ונשאר לנו לתת טעם לכל הגזירות בהמשגה דקוטה בכל פולמוק ופולמוס נפ״ע כי ידוע לכל הקורא בקשור׳ ימי הרומים שבימי אקפיינוק וקודם לו, וגס איזה זמן אחריו תיו הרומים שעושים מאוד נמש״ז . ואהבת נערים גברה עליהם עוד יותר מאהבת נשים רוכמו שרמזו חכמינו ע״ש א« שדה ר״א נר כהנא אמר הפקיר עצמו כשדה אמרו ישראל לפני הקנ״ה לא דיינו שנשתענדנו לעי אומות אלא אף לזו שננעלה כנשים) רק זאת היה להם לחרפה לאהוב ענד ושבוי ולנין חורין לא חשנו רק אזרחי רומי ולכל מי שהיו נותנים בעצת הקענאע דאז נירגעררעכע וכל אומה שהכניעו חסת ידם כנו אותם נשם עבדים, ובפולמוס של אקפיינוק שנאנו תחת ממשלת רומי ובהתערב זרע הקודש נין העמיס פחדו פן יתעללו הערלים כדרכם בנערי ישראל וע״כ התחכמו וגזרו על מלבוש ותכשיט בני חורין ונזה ׳כצלו מכל צרה I וצוקה ודבר עבירה וגזרו על עטרות חתנים והאירוס . ובנדה ק״א נ' איתא נקשו לגזור על נגדי צבעוני ן אמרו הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן יע״ש , וגירקח האשרי שם : ונקשו לגזור אף על נגדי צנעונין, ונ״ל כי האות וי״ו נמלח ונקשו ומלות אן! היא נט״ק והג׳רקא שלפנינו היא הנכונה, כי אם היא לתקנה רנה לגזור על נגדי צנעונין לא היו נמנעין בשביל לתקל מתקנה גדולה ומגדר מילתא אלא העיקר כמו שאיתא לפנינו: נקשו לגזור על נגדי צנעונין "והוא שרצו לגזור על נגדי צנעונין ולא על.העטרות והאירוק" אמרו הא עדיפא, היינו שעדיף יותר הגזירה על העטרה והאירוס והניחו נגדי צנעונין . כדי להקל על כתמיהן, ואם כי לפי דברינו היתה יותר נכרת העבדות והשפלות נהקרת I נגדי צנעונין מנתקרת העטרה והאירוס , כי הקרח העטרה איננה מורה רק על שאינם מלכים או בני מלכים, כי המנהג הלז שעערו לחתן בעטרה וגם האירוס < והוא כפירוש הגמרא שם טבלא דחד שומא שהיו מקשקשין לפני החתן הוא על מאמרם I החתן דומה למלך וע״כ כתרוהו נכתר והיו מקשקשין לפניו בזוג של ענבל כי כן היה | מנהג המלכים נעת ההיא כאשר הלכו בשוק היו הרצים מקשקשים לפניהם למען ידע העם! כי נא המלך, א״כ מת הועילו חכמינו בתקנתם ובגזירה הלזו להורות שאינם מלכים או בני מלכים? ובמה יודע אישה שאינם בני חורין כי לא כל נ״ח הוא מלן! וע״ב נ״ל כי לא פחדו נזה שאנשי רומי יחזיקו אותם למכובדים ונ״ח כי ידעו גובה ושחן אנשי רומי שכל האומות אשר כנעו וכבשו תחת ממשלתם היו מחזיקים לעבדים ונפרט שה שזורה ישראל שדתיהס שונות מכל עם, אן לזאת יראו חכמינו אס יתנהגו ישראל כמנהגם לכבד אח המתן נכתר יחשבו הרומים בראותם כזאת כי על כן יכבדו נ״י לאיש הזה על כי הוא חוטר מגזע המלוכה ממלכי ישראל , ואיש כזה אף אס הוא שבוי נכבד גם בעיניהם (כידוע) לעשות נו נבלה , וע"כ גזרו רק על עטרות חתנים והאירוס, ומה תמהק מליצת! דבריהם נספורם סוף קועת ר״ת עניד ליה לברי' טננורא אתא אניהו חברי' א״ל מחליף ן בטבלא דחד פומא זיל עביד לי׳ אפומא דחצבא או אפומא דקפיזא .״ והוא שא״ל למה! לן או לבנן טננורא או סומא דחד טבלא להראות או לדמות אותו למלן ושר, הלא | בגלותנו עבדים אנחנו וכחוטני עצים ושואבי מיס הננו בעיניהם וכן בעינינו, ע״כ עשה זאת לפימא דסצנא והוא הגרזן שנעשה לחטוב ען כי חוטני עצים אנחנו, או אפומא I יקפיזא, והוא כפיר״שי כלי מחזיק ג' לוגין ונעשה לשאוב מים ע״כ עשת זאת להכלי השואבת מיס להחודע ולהגלות כ׳ שואבי מים אנחנו, ובשולימוק של טיטוק נזרו ע״ע כלוח ושלא ילמד את בנו חכמת יונית, כי נימי ממשלת טי טוס ואחיו דאמיעיאן טיטוק ה׳חה שלעת ונפרצה החאוה והזמה לנשים , כאשר העידו כל כותבי חיי קיסרי רומי על יאמיטיאן (שהיה מ־ערעגענע גם נעת חיי ומלוכת אחיו) שהיה שעוף מאוד בזימת נשים, וגם כפי המבואר נהיוס־פון להרומים ונזועטאן צד שמ״ד היה לטיטיס נעצמו אהבה עזת לבת ישראל מגלות ירושלים ושמה מלכה נעמיצע , והיא תיחה מגזע המלכות והבטיח לה לישא אותה לאשה והיתה בביתו כמה שנים, רק אחר שנתקסר הוכרח להפרד ממנה לדאבון נפשו ונפשה, על כי היה למורת בעיני שרי רומי שקיסרס יאהב או ישא נח