Kokhve Yitsḥaḳ · 1854-01-01 · 19 (1854) · p. Seite 40

ואף לילוח, עת כל חי ימס ויישן, רוחי יסחלנח, אל חון אופל הבריאה מחון, וחשכה נפשי מניח, הליל הכפל הזה, שלח אורן יוצל אור! ובבוקר עיפחן חופי« — שפון טלי רוחן אלהי הלוחוח, כאשר שפכח עלי חמסן וזטמן מלאחר׳! מול אח לנני לאהבה אוחן ולא בצט, ולהסמסוח לן אלה׳ אנוחי, ולא לאלהיס אחריש : אלה׳ כשן ואלה׳ זהב! למס, אל שדי, אח לוחמי ומבקש• נפשי לקפוחה: מאוי• נשל אשר אינה יסיחו ניני ונינין וישימני מאחלין! הכן פטמי נמטגלי צדקן, ואשר אשורי נאורה סייס! השיל אח אפר — טפר ואפר מטל טיני, ואראה מפלאוח מפטלוחין ויושר דרכן ומשטלן נארן מחמח; או אז דומם אחן אח גוי לכל שוט שוטן> כי ימנור, וקבטח כוס יין החרטלה ככוס יין הלקח אשחה כליל, ואן אח שמריה אמצה. — מה הקול אשר באזני? קול מודיט טמדח ומלון הטמיס (Uhr) הנהו, אשל כשופר ירים קולו וישמיטנו לאמי: שלמה׳ האשמורה החיכונה , קפה חמה ואיננה! הקול קול המוטדיס Stunde הנאנחים טל כי ריקם מטמדי שלחחיס . — הה, מלכנח הטח טג j קל, וגלגליה סופה וקטלה. - כדרור לטון כן נחפזים המוטדיס ללכח, ואולס מדי I טנרס כברק שמיס טל פנינו, יגלו למושל אזנינו וחוכסחס לנו יביטו. הנה, נטה אוזן אליהם ונשיח לנינו למוכסחס חוכמח חיים! הלא כה דבריהם כאש וכפטיש יפוצצו אח לנינו לב אנן: נן שמוחה! טולה משנחן ורצה כשכיר יומן, כי עוד והמוח ’אספן ולפני השופט כל האלן יביאן! אללי ל׳! הנה זקנתי ושנחי וניד׳ אין כל, לימים מספל הנני משים לדרן פעמי, דרן כל האין , וצידה לא טשיחי לי למאומה! הקמר שטרח נשרי ונפשי חנהל מאוד בהביטי ממכוני — והנה לרגלי חהום רנה אין קצה: הנצח, ואולי מחר בהמון גליו ושאון משבחיו יכקני ואינני — הן נטודני מ׳ טלי האדמה, סי׳ חלואים לי מנגד חמיד, ונפשט ניני ונין המוח; ואין אסיח חיי טולס אסלי מוחי, וחהי לי מדנה אחלי נלוחי? מה יקל ומה נבזה, מה נכבד ומה נקלה האדם! ומה נטלה טל כל חהלה יוצרו בבטן וגוחו מלחם! האדם הוא דבק חלקים שונים מקבילים איש אל אחיו, לויח חן אשר חברו בה יחדיו, ארן ושמים, הוא בן יקיר לאם כל סי: הטנט, אשל שמחהו גביר לשאר בניה ומושל בכל אפר לה, אבן יקרה אשל הושלכה ביון «צולח חלד, ואור פניה נפל; ואולם בכל זאח רנח׳ זוהר טודנה ומאירה טינ׳ס; האדם הוא איש הנינים, אשל טומד הנהו נחון נין שאל צאצאי האדמה ונין בני אלהים! מלאן רפה ידים! למש שגיא כח! חולמה וחקר מטט מאלהיס! מה נמלה ומה נפלא האדם מאדם! הס, כהה עץ שכלינו מלאוח ללנינו, וכגל בארן נכריה יחט הרטיון נחדל הורחו: הנפש, ולא ידע אח מוצאיה ואח מנואיה — פעם יאזור גבל שמחה ויפצח רנה , ופעם יסגור שק ויגן נכי חמלורים . — גס נשמסחו יעצב, ובשחוק חדמט עינו דמוע! מה חארין אס ימי חיינו על האדמה, ומה חקצול אחהם? מה חאיר אח נרנו, ומה חכנינה? אמנם לא רעיון רוח הוא יליד הדמיון ומקסם כזב, לא לריק נוצרנו, ולא לחוהו והבל הוציאנו ד' מני רחם! חיצירה כולה חהיה לעדה כ׳ יש יחרון לאדם מן הנהמה, וחעודוחיהס שונוס אשה מן לעוחה! גם באישון לילה ואפילה, בנפול חממה על אנשים הטיפים מעבודחם ונדי עולם ינוחו ויחליפו כח, אן הנפש לא חנוח ולא חיסן, לא סיעף ולא חיגע, כ׳ אם חעון> ביט;» על כנפי רוח הדמיון במרחבי היצירה. פעם חדא כדבורה נין תלמי שדי חרומוח וערוגות בושם, ופעם חחע במדבר שממה וציה נין משוכות חדק ושירים סבוכים, או ׳תרנפו רגליה עלי הל• נשן> ותאבד דרן נחהו יליל ישימון. הלא גם זאח לאות , בי היא לא מעפר לוקחה ואל עפר חשוב לרמה וחולמה אשל ברגלים חרמקגה ותאבדנה, כי אם רוח ממרום היא, «סותרח נניח סומר, בנרקח טמונה במענה האדמה, והיה ביום הכוח המוס את ניח חממנו ישישים ויעלנו טי היסוד נו, אז נפשנו גנרח הניח, כבודה נח מלן פנימה, חשא בנסי שחל, ושנה אל ניח אביה בנעוריה . — האח! אם כן למה זה אני נוכה ומתאבל עלי מממדי עיני, והמה לא מחו? או הגם בני אלהיס ירדו בול ותהי קבורה ל«ו? האף רואי פני המלן י' צבאות יראי השחת? אבל חטאתי לי' חטאה גדולה כ׳ הלינות׳ מליו חנם I הקהלתי בי קללת׳ אח האדמה כי פצחה אח פיה ותבלע אח אשתי וילדיה! ״לא ני המה"! חאמל האין, ושאול: ״אינם עמדי; כי אם בשמים ממעל״! האח, לא מחו, כי חיים עדנה נ«רומ זוהר, ואף לא יראו מוח לעולמי עי, נעימות נצח ישבעו! בצל שיי ומנחל עדניו •שחיי’ וירויון עד בלחי סמים! ומה יכמרו לחמס נהניעם ממרום שבחם מן השמים עלי,' עובר בעמק חנכא, אשל בצדק כמח נחשנח׳ בעיניהם, וכן אהיה בעיני! האר! אשי