Kokhve Yitsḥaḳ · 1854-01-01 · 19 (1854) · p. Seite 39

#ץ.נ3ב{טי8 באפיון. חררוהו לרגעים פצעוהו מגעים. מקור רכןרח נפל הפרח וצמרתו הרמה גטתה לאדמה. והעץ?ענקים גבהו לשחקים, הפל לארץ?משלחת קרץ. העץ r בת יהודה, יקרה וחמודה יהודה הגבירה׳ יהודה זזמ^טירה■ וצמרתם הרימו. ונחי^ עדנים השקהו לשנים _וייף לשמים טבח ר׳מים. ויבאו חריצים ד־ורוהו בחצים שר׳שוהו מאדמה למק1ם שמטה׳ T T : רק רוח וסער קביביו גער ויפלו הפבכים ויפלו הפרחים ׳ והענפים נשברו עץ פורה ראיתי צומח משלש בענפים בעלים מעולפים. . וקריוב למים IT 1 מצא א חיים מפני שמיש זיווח העץ הפורח. וירבו הענפים למאיות ולאלפים ויתערה שאנן באזרח רענן ׳ t:vt ־ייז׳ ףגךל1י הפרחים ההיו לצמחים ריחם הנעימו בי רוחיות עברו, רעיוני ליל. Von I. Meller. (המשך ממחברת <״ד צד פ״ח). ראה: מלך נלהוה: הלילה יושב טל נשאו אשל הוכן מימות טולם טד לא טשה י׳ שמים וארן, ומלכוחו בחבל כלח מושלה, הה, מה נוראה הדומיה המריושח על שני האדמה! ומה מולה האפלה אשל מוטוה כנפיה מלוא רור1נ הארץ! נדי ליק משועטח עיני קדמה וימה צפונה ונגבה! לחנם אטה אזני אל כל עבר! המונה אינני רואה, וגס קול דממה דקה אינני שומע, כמו אחז ד׳ בכנפות הארך וינער כל היקום ממנה בחרון אפו כ׳ חלה לו. —. הבריאה השכב והנוח, כי הרדמה ד' נפלה עליה , ואני אמרה׳ נחפזי: הטבע תשבוה שנחון, ועורקי הסייס ישכנו;. הה, שנת נוראה ואיומה, אשל תראנו כנרא׳ מלוטש את אשר יקרה באחריה הימים, וכי יש יום, והטבע השנות לנצח מכל מלאכתה אשר היא עושה , ותנוח מעבודתה עד העולם . ומי יתן וימהר קן כל היקום לבוא! יריעות שמים כנגד יבלו, וכוכבי אור יכנו, פור התפוררה אלן, ותחת חרבותיה כל הולכים עליה ימצאו קבר, ובתוכם אנכי הרואה עני למיוס עיני החלו ראות, מוכה א לה׳ ם ומעונה מני בטן. — ואחנה חשכת ודומיה! אחיות תאומות בנות הליל! המעילות אח רוחינו לחשוב מחשבות ולחקור אל כל תכלית. — יחלונינו מן לנבוח אלפי היצורים אשר מלאה הארך אתה ם, אתנה, המעילות לנו אוזן לשמוע אח קול אלהיס מדבר במראות הליל! אמוצנה את לבי הלך, ולנפשי אמורנה חזקי! יאני אשיב לכן חגמולכן עלי באלן מלכותכן! אלך נשיה: שמה בשאול תחתיה תעלה גייסי עולה עלי מזנחכו, מזבח אדמת ריח נחוח לכן; אולם מה אחנה כי אחלה פניכן 'אעתיר אליכן נצל ל׳ 5 שטי נפשי מעליהן כי נמה נחשבות הנה! פני למעלה ולגבה׳ שחקים הלומי! אתה, אשל בדברך נעשו שמיס וכל צבאם ובלוח פיך חוללה אלן וכל אשר בה! שדי שגיא כח ורב עלילת, אשר לוית לחשכת עולם : מולי! ותחל, לדי איל! ותלד אור; צו ויבקע גם אור החכמה באפלת׳, כ׳ לה צמאה נפשי כל היום,