Kokhve Yitsḥaḳ · 1854-01-01 · 19 (1854) · p. Seite 32

ו הלך ואורח, נכרי כארץ מכורתו — יתהלך הרעיון, ישתומם על רעתו. ישתומם יתפלא. לא יכיר מקומו ׳ . יתנהל מנוראות חזיוני חלומו. תטהון יאחז הבינה כמדומה ותפול כמעט באין מעמד ממקומה ז מה נפלא האדם, חדת היצירה! בפחדו וששונו שלל החלוף והתמורה! מה יגונן עליו ומה יכבה נר חייהו? הלא גם מלאך אלהים משאול לא יצילהו ■ - ואף גדודי מלאכי מות ורצח לא יסגרוהו בקכרו לנצח! ז בתרדמת לילה. בתנומות על משכבי. דמיונות זרות ושונות עלו בלבבי. התהלכתי בגן עדנים כין פרחי ריח. תעיתי ביער שומם כשדה מרזח, משן סלע נפלתי < מחצתי רקתי. כעבטיט וסוף כמעט טבעתי בצרתי, עם רוחות נוראות גדודים גדודים, על כנפי סופה שבעתי נדודים. ועוד רכות •חלמתי מאהבה ואיבה. מאביב הנעורים, מירח השיבה. — אולם מעוף הנפש, אף כי יתעה אין דרך י יעיד, כי רוח האדם נשגב אין ערך, ועוד, כי רוממה ונשאה נשמתו טמדמם רגלו. מעפר אדמתו; ועוד, כי נשמת אל היא הגברת - ובנוח הגיו הכבד כעופרת לא תגוח; גם הדממה סביבותינו תודיע כי נצח, אין קצה לחיינו 5 גם ליל חשכים . אין נוגה ושממה תבשר יום נצח הזורח שמה. — לכן מה נתלונן למות אהובים וידידים ) הלא עוד חיים הנמו, בל אבודים; למה נסובב קבריהם בדאבון לב וקנה , ונפשינו בבכי תשתפך באפס אמונה? הירדם רשף שמי טהר בעפר אדמה הן מחזות שדי יחזו בין מלאכי דמה! שמה יחיו חיי עונג, חיי שמים; לא חיי בשרים ולו בנעימות שבעתים; ומעינם הענוגה המלאה נועם נחמה > יזולו טללי חנינה יעל בני האדמה. —