Kokhve Yitsḥaḳ · 1853-01-01 · 18 (1853) · p. Seite 69

69 ח״ז «בי!נ י״א!ייטע 251 «צוין בנובב ובו' ובל הרואה נצדק ישפוט כ, כוכב «מעה הוא" עכ״ל ננהלחי מיאוס, כל חבל החכמים אשר בישראל גזול שמם, הלא הם, צונן, יש״ר שד״ל,!כריה פראנקל, שעערן, ווייסע, כולם יחנו חכמה המצוין בכוכב, וזה שמו אשר יקראו לו: ראש המדברים בכל מקום, ההוא יקרא כוכב «תעה? אח זאת אראה והחרשחי? לא! למען אלופי ומיודעי לא אחשה, ולמען בנודו לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקו. הסכם המעיר אשר בהערותיו הראה למדי בקיאותו נש״ק ושוקקים, אמר: אזכור דבר פליאה: ואני אתפלא בו הפלא ופלא, בי כל הדורש היטב בנדרים י״ב, שבועות ב', ובמפרשים שם, דנרייתא נקטה: כיוס שמת נו אביו, בכ"ן> הדמיון, ושמואל נקט: והוא שנדר מאותו היום ואילן, ואילן דייקא, ישפוט בצדק, דכנר בזמן הגמרא היה המנהג בישראל, לדור נדר לאשור אסר על נפשם, נשר ויין לא יבא אל פיהם , לא לנד ביום מיתת אביהם או רבם, ויום ראות ירושלים בחרננה, כי אם גם לתקופת השנה באותו ’ים נחדש, ובעיניו יראה ובלבנו יבין, כי נכונים דברי הכוכב המצוין נאמרו: "יום הפטירה אשר מנהג התענית נו או הפרישות מנשר ויין (מנהג ולא אשור) לבני הנפטר «נואר כנר בגמרא נדרים י״ב עכ״ל, ובאורן הזמן קימו וקבלו עליהם המנהג, ותהי סק בישראל, לתנות אח אבותיהם ביום מיתתם מידי שנה בשנה באותו יום ■בחדשו ולהתענות או לפרוש מנשר ויין, והפזור לארצות רחוקות גרם, כי המנהג הפרישות מנשר ויין ביום יאות ירושלים נחרננה, לא הבה שורש. ואעיידה לי עדים נאמנים, על דברי הכוכב המצוין, את הר״אש ואת הרב בית ’1שן>, שם בנדרים י״ב בפירוש הר״אש וז״ל ד״ה כיום שמת נו אביו, אורסא דמלתא להצטער ביום שמח נו אביו ורבו עכ״ל ולא קאמר שאשור משוס אנינות בדברי הרב המעיר , והרב בית ’יסף נטור אורח חיים שימן חקש״ח כתב יז״ל מצאתי כתוב מתענין יום המיתה כ״כ אגודה, ועל המתענים יום קבורה כתב הבל הוא, וראיחו מדקאמר שמואל יום שמת נו אביו עכ״ל, ונשנו דבריו בשולחן עיון אורח חיים שימן חקש״ח שעין> ח' וכתב באר הגולה בצדו וז״ל, אגודה, מדקאמר שמואל יום שמת נו אביו שבועות כ' עכ״ל, הנה דברי הכוכב המצוין מבוארים באר היטב. שם אות ז׳ "ומזה ראיה לא״ז במ״ק ובו׳ ואינו מביא מקור לזה" ישלח לי הרב המעיר, בזאת לא יצדק אענהו כי נעור יורה דעה סוף סימן שע״ד הניא הרנ״י בשם הרמנ״ן, מסוגית ירושלמי ברכות פרק מי שמתו ראית ערוכה שאסור בנשר ויין ע״ש וגם הא״ז נפרק ואלו מגלסין, כתב: ״«שמע מירושלמי" על השני דינים שהניא, ולכן כתב לק שנכון, מאחר דגמרא שלנו לא הזכירה אנינות תלמיד על הרב , וחולק על הירושלמי, ואדרבה לפי הרב המעיר , היה להם להניא ראיה ערובת מגמרא שלנו? וכל הפוסקים היה לתם להניא דין זה שאסור לשתות יין? ולא לאמר רק ונכון, כי אם אסור, מאחר שהוא מפורש בגמרא שלנו . שם ״וכאן ראינו דנקט יום שמת בו רבו דהוא מטעם אנינות" תנא דנרייתא נקט , נס כיום שראיתי ירושלים בחרננה, הוא גם כן מטעם אנינות? לא מצאתי דין זה בהלכות אנינות , וגס הרמ״א לא הניאו נשם א״ז והנה הואלתי לדבר, אדבר עוד מה שנראה לע״ד, שם אות ג׳ "העיר על תרמנ״ם בפרקי אנוח כי יש מצות קלות כגון למידת לשון הקודש" יש להוסיף עוד, •עויין בירושלמי שקלים פרק ג׳ הלכת גי, הובא גם בירושלמי שנת פרק א׳ הלכת ג', תנא נשם ר' מאיר כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר בל״הק, יהא מבושר שהוא בן עולם הנא . שם ת' "כנר קדמו נזה הגאון ר״י פיק בהגהותיו לקדושין שם אני אענה אחריו שבר קדמו בזה החכם המצוין בכוכב, בכרם' <m ששי!ייטע 208 . שם ו, בסופו ״ולכן נקט הרמנ״ס בפירוש המשניות סוף סוטה לשון המדרש, שבאמת ישא רק שניטל אס"כ משום שחשקה נפשו בתורה" התירוץ הזה הוא כפתור ופרס, רק שליין להגיה בדברי הרמב״ם שם תחת " וענין בן עזאי מבואר בבראשית רנה שלא נשא אשה מעולם" צריך להיות נזה הלשון "וענין בן עזאי מבואר בבראשית רנה שניטל פריה ידניה כי נשא אשת וגרשה" כי מבלעדי הגהה הזאת התירוץ בטל, דהיינו שהותחל ולא נגמר . והנה אקרא לאל גומר עלי ישלח אלהים מסדו ואמתו, ותשכון נפולינו אהבה ואחות ישלוס וריעות. יום ד׳ י״ד סשון, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לפ״ק