Kokhve Yitsḥaḳ · 1853-01-01 · 18 (1853) · p. Seite 55

צח ועמוק, ולבו רחב כפתחו של אולם, וכה זכרונו היה כמו עתה עד להפליא; בעת היותו בן חמש שנים, ידע כל קורות ישראל הכתובים בתורת משה הקדושה׳ ובספרי הנביאים יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ודברי הימים בעל פה, והיה למופת בעירו כי אם שאל אותו איש על מלה אחת, היה משיב מיד באיזה פרשה ובאיזה פסוק נמצאה הטלה הזאת, והיה אומר כל הפסוק עד תומו. בן אחד עשר שנה כבר שקד על דלתי גאוני וגדולי הדור אשר היו אז למוסת בישראל, כמו הגאון מרה צבי הירש העללער שהיה אז ר״מ בק״ק בראדי, ואח״ב בעיר באנהארד, והגאון מרה זאב וואלף אכד״ק פשעווארסק וכדומה עוד שאר גאונים אשר היו מתושבי בואדי, יכלם אהבו אותו והיו משתוממים על רוחב בינתו׳ כי כל אשר למד נשקע כלבו ונרשם בזכרונו, ובימי נעורו היו יודע בעל פה איזו מאות דפים בש״ם, וכפרט מם׳ כתובות׳ שבת, בבא בתרא׳ חולין, היו שגורים ונצורים על שפתותיו, וכן חיתה שקידתו עצומה מאד על ספרי רבינו הגדול הרטבים יי׳ל, ספר היד החזקה, ופי׳ משניות, וכן האגרת תימן ומאמר התחיה, היו שמורים בלבו ובזכרונו, וכל דבר קטן אשר היה גם באחת מירכתי ומקצעות הספרים ההם, והיה צריך חיפוש ובדיקה לא היה נעלם טמנו, להראות מקומו לכל דורש ושואל, ופעם אחד בא לביתו נכונה הרב המופלג מרה ’צחק אייזיק פאפער, ושאל אותו על ענין אחד ברטבים איה מקומו והשיב לו מיד, ואז לא היה לו יותר משלשה עשר שנה — וכן שאל אותו גם הגאון מהרז על גמרא אחת אשר נעלמה ממנו לשעתה (והוא המאמר לתעלות משפעם לפני שרי הממלכה היושנים על מד,[, לעשות בקולח ולחדש ולחזק מענותיהם שנ׳ח כנהוג נכל הלעקולזען, נ׳ דייני המדינה לא היו עומדים חחח הקר״ז- ע»טער, רק חחה הגונערניום, ובדיני ממוננח, גם שרי הגונערניוס לא צוו עליהם, י5ל אשר חפן לבא בקובלנא ולעורר על גזר דינם, היה מוכרח לנא בבקשתו רק בחצר המלך (אבערמטע יומטין - קצואאער) ומצא שערים פיזומים לפניו, לעלון עענוחיו, אי לבקש חםד< — קדר הברירה והבחירה היה כפול, היינו בראשונה נבחרו איזו אנשים יידריס מכל אנשי הגליל , ו ה ב ו ר ל ׳ ם האלה הנידו דעחם , ובחרו אח הלב דמד׳נה עת״י רוב הדיעוה. שלשה רבנים היו צריכים להיות בקלפי, וכל אשר השכימו עליו הרוב היה הנבחר, אכן אם הדיעוה שווה חיו על כלס, הנה הקישל בעצמו בחל באחד מהם 'הודיע אס הקדום לו והקרינו אליו, ובהעדר הקיום מן הקיסר בעצמו לא היה רשות גם נ’י שרי המינישעעליום לחסון הדין נזה — שכר הקצוב מדי שנה בשנה להרג המדינה היה שש מאות פרחי כשן), מלבד הכנשות לנוח, אשל העלו לו עשר פעמים ככה, כי כל יי, וכל ש״ן, כל שוחע, וכל מגיד ומורח צדק, אשר נתקבל באיזה עיר בכל המדינה, יא נתמנה בלתי רשותו וקיומו, והרשות היה נידו לקחם שכר מסוים (טאקטע) בפד החיבה הרשיונות וכתבי תעודה (לייגניכזכוע) אשר נתן, גם היו הכנסותיו מרובות מכל תיאר מורנו אשל חלק בכל מלכות גאליציען, כי גס התואר הזה לא נתן משוס רב ''לתו, וכל אשל שלם מס (טטייער) להממלכה מאה זהובים פולניש לשנה, היה מחויב לשלם לחרב דמדינה בעבור התואר מורנו, אשל קבל ממנו אדום זהב לשנס, ואם שלם ’יתי ממאה זהובים פולניש, היה מחויב לשלם נעבור תתואר הזה שני אדומים. — סרב יישאו! החסיד המפורסם לנינו מרדכי זאב אולנשמיין ז״ל, (אב הגאון האמת׳ מהל"׳ אימשטיין ז״ל אנד״ק לגוב), היה משנה להרב דמדיגה (בן סתם עצמו ג״כ בסידור שאד"׳ ז״ל שהדפיס הרב המקובל מו״ה אריה ז״ל מזאלקווא שנדפסה שמה הסכמת הלב ה«יינה והדיינים וגס הגאון מהר״מ זאב ז״ל וחתם עצמו שם שני לא רן) וחלב המדינה P5« לבראד׳ וכאשר היה אז שמח וטוב לב, הראה למשנה שלו אות לעונה, ונתן לו נמתנה מאה מורנות בחתימת ידו בלתי ממולאות לחלקן בחשן לבבו ורצונו, יתיחת לו הכנסה ע״׳ זה להגאון מהל״מ זאב ז״ל יוחל מן מאח וממפים אדומים.- מון