Kokhve Yitsḥaḳ · 1853-01-01 · 18 (1853) · p. Seite 46

46 למו ש׳ ואשד ל «לדבר, אם בכל המקום אשר עברו חמה רגלי, מני עיר «ולדחי stypß עד קריח מושבי קט . . אן ברעה מצאח׳ אח בני עמי, לא רעה לשם, לא רעש T,u נ׳ רעש הקבלוח אשר שרשה בנשיה על כל מושבי בני ישראל. בחומש ברזל שעמוד לשני השורה החמימה המשיבה נשם, ואין לא חחמוגג רוחי וחמק שחלון? הה, ראה גיש׳ יקירי, אין הדיו בעטי לראם מריש ששנים חחהפך, וששח אשר חקו לשמוע מאשי קול דנה וישועה מני מצבי החדש, אן קינים הגה ונהי עם ננוח יענה אעירה, על אבק שבמש עם מולדה׳, בי ילבו צלמוח ולא קדרים ואושל עולם שרשז עליהם. הה, נח ישורון, הנאוה, והמעונגה, קגולח אלה׳ יעקב! אין נשלח משמים! הן זה כל שדי משצן, וזאח כל חעודשן על «הלן החבל הזאה מעש היש לגוי להיוח לעס קגולה בארן, לקרוא עלין — והנה אן השן הוא, הנן עם בזוי ושקו׳, שובנה בחגו׳ העצלוח והקבלוח, אשר שבנין בלמו ישערו אח פיהם בשחוק עלין, עור• נא עמי! נש גאליציא החנער׳ מעשר השחיוח , וקחי גם אח אני שיט לשונו על ים השורה כשאר אשיוחיך החיוח, עד משי רק אח נששל חרדם, ולא שששו«׳ בליוחין בל היום ללבה בצעדי ענק לקראה הטוב והחושיה, ולעשוח משעל יקר אשר לזכר עולם יהיה, ליקד נחי שינון גבל עיר ועיר ולשום מורים משבילים בראשם, להורוש אח בניבם אח קשרי שהלמוד אשר •חנו חיים לבעליהם, וקשרי קדשינו, הוא שאריח נחלחינו נגולה «בל מחמדינו מימי קדם, וגבל חנונה ומדע אשר מנלעדן לא נובל צאח החוצה, לשקוח אח העינים הקוגוח בעורו!, ולאמר לנששוש האקורוח נזיק׳ הקבלוח: צאו וראו ביפעח נוגה השורה והחכמה! כי החנו«׳ נא עמי, ב׳ מני ילדה בש להמון, היא שרשי מראש, וממנה נפצה בל הארץ, אלה יחפשו שהלח במקחר ונמרבולח, ואלה •מצאוהו על פדה קטל נדם חללים ופרעוח אויב, ואלה בממשלה חבל ׳שנקוה באשח מן; ואש אח שאריח ביש יהודה, אם נבל אלה המקומוח מאנה בן שהלה, הלא חמצאינח בשדה השורה והחכמה ומלאכה מחשבה, והאיש אשר מימי עלומיו אח חיקם יחבק , הוא אשר חפצה שהלה ניקרו, ולו היא מאורשח — ועשה מדוע לא ששיח לבן אל הטוב והחושיה, למען יהיו בנין בכוכבים מזהירים על שמי החכמה. אבל לבשו בגדי אבל, שלו נעליכם נערי בני נאליציען והחאנלו, ב׳ אין בנו איש אשר יקוץ וישוע: אנה אשם אחי בצרחה? אבל קרא, היש עונן? — אבל גיקי יקירי! באשר אחרי החורף יבוא האביב ומגיני קרח ׳מקו למיס, ויעלו נצני חמד נחמדים למראה, כן גס החכמה נעשינו אחרי נלוחה שנוא לה עדנח, וימים יבואו שעלה רוח צח מרישיש והעביר אח עלטח הקכלוח מעל פני ארצינו גאליציא! זאח נממש׳ בעניי — ואחה גיסי יקירי קדמה פני שניה נמבחנן, ושהי ל׳ למשיבה נפש. אנכי ידיד נפשן החושם באהבה. נוכחת לעין כל. Von Hermann Wassertrilling, öffentlicher Lehrer. בעיני בל רואה ׳שלא, למה עירנו, אשר מעולם שמשה זרח לחפארח נחון מקהלוש •שרון, ומחזיקי בדקיה בכל עש אמצו וגס גברו חיל נגד השמש, למה עיר ואם בזו בישראל לא שעמוד להלפיוח, ונחי מדרשיה למה לא ירימו קרניהם לעיני אחיוחיה, < קהלוח יעקב? ולמה עד היום לא נשכנה מלאכה הקדש הזאה ביד גניריה, להכין ביש חנון לילדיה , לבוא נחצרוח ד׳ ולנקר בהיכלי חכמחו וח[ךחו? — מראש לזאח אשיב נמלוחי, ני יבין וישכיל כל משכיל אש העחים אשר עברו עלינו בי לא נכונים היו לבצע מעשה גדול בזה בעירנו, כ׳ לא בעירנו כל ערי ישראל המה, ובל מנאצינו שלילים. בי לבנוש ביש שינון בעיר גדולה בפי הראוי — לא מעשה ליום אחד או לשנים הנהו. וביושר, אם עיר כזאח «שפלח עד חחחיה, ולא לנד ניקר נפשה ירדה לשמש כי אס גם במצבה ומעמדה קטנה ומכה •דה הנח מכל ננוח הערים אשי קנינושיה, נזאח •נין כל בן מבין בי רבה ונס בנדה העבודה עד מאד. וגס היחש זאש לקהלחנו בבני! ביש החנון, כי נושאי הקבל ׳מקורו — והמעטים אשר ׳שארו אין די הכיל להשלים כלה עד קצה — ולכן עד היום, אשר עוד נקרב העחיס נוקפו לשפל מצבנו עניני הזמן אשר באו על נפשנו, על דנרח שערוריח המדינוח ושנוי יקומח מנהגיה, ועל דברה שאר צרכי קהלחנו אשר אצו לאמור: בלונו! לא יבלו ראשי מנהלינו וקציננו לגשש אל העבודה הזאח ענודח הקדש. ׳והנה גם היום עש החלו לעשוח, לרוב, רק קציננו ונדיננו נבחן> ׳שאו, ורק על שכמם לשאש המשא הכבד הזה. יגמול ד' בעדם ויעוד® ויושיעם כאוח גפשם לטוב עד עולם!