Kokhve Yitsḥaḳ · 1853-01-01 · 18 (1853) · p. Seite 31

עוניח מאוד! וינון האיש המוכה ויאמר! אל נא ירן לבך ואל יכמלו רחמיך« מזק ואמן ל’ «וי שפטים גדולים ונוראים מאלה לן נכונו, ומחל אהה «מ׳ נאלן צלמוה! מה נבעה אב־נדב ממראה עיניו ומשמע אוניו״ ויפול. על שניו ויקרא: צדיק אתה ד' שופט האלן וישלים משפטי ן, עצמו ל׳ חטאתי ואין מקפל לכל עונות׳ I השיבני נא לימי עלומי והשינה רגלי אל אולחוחין , אולמות ח״ס! — אנינדב שנ לימי עלומיו - ידעתי גם ידעתי, קולא אהוב! כי תאמר עתה בלבנן לאמר: מי יאמין לשמועתו, לי שב אנינדב אחרי זקנתו לימי נעוריו? הברא ד' חדשה נאלץ ויחדש נעול׳ איש זקן ושבע ימים, ולבן ׳שערומיו הפן שחול? ההיתה כזאת למיום ברוא אלהים אדם עלי ארן V הנשמע כמוהו? לא נהיה כדבר הזה, ולא יחיה עד דור אחרון, כי אם מלבו הוא נדאו ילל שומע יצחק לו. — אולם אל נא תבוז לאמין בלבנן חנם, החליש אלי קולא אלן אפים, עד אם חמו דבלי, ואז החלון משפטן! אנינדב שב לימי עלומיו — אכן אין זה דבל חיש, ובבוקר בבוקר תשמענה אזנינו, אשר חלם איש בלילה זרות ונפלאות, והקין כאור הנוקר, והנה אין כל כי אם — חלום . גם הנעל אניניב מולם היה, ויחלום לתנומות עלי משכב, והנה שינה זדקה נו ורגליו עומדות בחצר מות, ׳עול, וחנה הוא נעל בן שנע עשרה שנה, שוכב קרוח על ערשו, עצמותיו מלאו עלומיו ושערותיו שחורות העורב, לעומתו שוכב רעתו עונייה, נעל רן צעיר לימים ממנו, וקלן עול פניו כי הוא יחלום חלום יפה אן) נעים. גם אביו ואמו חיים עדנה בריאים וטוני מלאה, והנם עומדים עליו ואת דמעותיו ימחו מעל פניו . — אן גם דבל אמת החנוקק בין מזיוני שיא, אשל הלאה החלום לאנינדב, הלא הוא לוע מעללי הצעיר אשר התרועע עם איש בליעל המוליכו נדלן לא עוב,• אמנון הנבל, דלן כמוהו בשרירות לנו ונמלאה עיניו לנשתו ולתוגת יולדיו הישרים בלבותם. אמנם אביו לא משן מושלו ממנו, ו׳וכ׳חהו בשכל מליו השכם והוכיח; אולם נדבר שפתים לא יושר נער שובב ופורע מושל, ואביו אתני עי מאוד מחכוחו נשבע מושל, כי יחיד היה לו ראשית וגם אחרית אונו, כל היום משב אברהם מחשבות ויועץ עם אוהביו מה לעשות לנעל ויעזוב את ילכו תרעה אשל הולן עליה, דיעצוהו להביא את עובדיה , נעל משכיל וטוב אשל אין לו אב ואם, אל ביתו, ויה׳ לו לבן, כי אמרו אולי יקנא נו אבינדב בראותו כ׳ עובדיה נושא בלכה מאת כל לואהו עלי לכתו בתורת ד', וייטיב גס הוא דרכיו ומעלליו לטוב לו. אברהם הניא את הנער עובדיה אל חון ביתו ויהי לו לבן , אולם אנינדב לא שת אליו לנו ויבז לו בקרבו. ויהי היום וימת איש אמד ויובל לקברות, ויאמר אברהם אל היעל לכה ונלוה גם אנסנו על האנשים ההולכים לקבור אוקי. כ׳ אמר אברהם בלבו: אולי יקח אנינדב «ושל בראותו שין) כל האדם דחן אל לנו ויחכם. ילאה ולעד נא באבינדב בקרבתו אל שדה החבולה. — השמש היה לבוא, אור יקרות פרוש על פני הקברים כולא הוי, וכנחושת קלל נוצצו מצבות אבן אשר בראשיהם . ״מה נורא המקום הזה"! אמר אנינדב אל לנו.— המת הורי קבל נאקן) אל עמיו, ויפנו האנשים אפל קבלו אוחו משם וילכו איש לדרכו, אולם אנינדב עודנו עומד ועפעפיו ״שירו נגדו בלי מנות אנה ואנה, כי שעיפיס לביס וכן שונים עתה בקרנו יתלוצצו, אביו הביע אליו מרחוק וישמח בלבו על תדבר הזה. ויהי כשון רגשת נפש אנינדב דלן לנקם את אביו וימצאהו הולן ושב חמת העלים השתילים נקצה החלל שמה, ויהי כי הקריב וישאלהו אביו איפוא ה״ת בני, ומאין תבוא? "משוט נין מערכות הקברים ומקריא את הדברים החרותים עלי ציוניהם, ענה אנינדב ועיניו לעפר שחו. הפקחח בני אח אזיין לשמוע אח קול שוכני קבר ולבן שתה למו תוכחתם הוכחת סייס"? עוד הואי מדבר ואשל — עשיר ורב חנונות — הקריב ותשמע אזנו את אחרית דבלי אברהם, ויאמר: כן "דברת אברהם! המתים יגלו למוסל אזני החיים ואשי׳ שומע למו גם מתון הקבר החים קול קולא לאמר: שונו נניס שובבים אל ד׳ נעול היום גדול! ויען לא ידעת אברהם את האיש אשי יאםן> עתה אל עמיו, ולא שמעת אןז?ייז מני רוע עלילותיו קוראותיו ותלאותיו, כי מעיל רחוקה הוא ויבוא הלום לגול זה שלשה ירחים, לכן הקכת ושמע! עודנו נער היה מלל׳ שובב ופרוע, מוקל לא לקח ולמלמדיי לא הטח אוזן, כי אם לקי ישחק ויחהולל כמשתגע כל היום, וכאשר הגדיל כן גדלה משובתו, כי אח חיה לזוללים וריע לרועי זונות, דה׳ כראות אביו כי בנו אינני שומע בקולו וגם שבט עוקל לא יטה לנו לתשובה, ויגלשהו וילן מביתו, וידמה בנפשו אילי חמולה לצדקה: הרעבון, יחדש לוח נכון בקרבו והפן לו לב אחל, לב נשל תחת לב אבן, אן לא כל אשל ידמה האדם בן תהיה - — ויהי כ׳ גלשהו אביו מאח פניו יילן לו מלל׳ אל עיר אחרת עם נעלים לקים ופוחזים בני בלי שם אשל התלקטו אליו ייסחלו באישון לילה בתי עשירי עם, וכל אשל השיגה ידם לקחו וילכו, דחי מקץ שנחים