Kokhve Yitsḥaḳ · 1853-01-01 · 18 (1853) · p. Seite 30

— 30 — אשי נתנה, אלה׳ המהוה לכל בשל ושופע כל האדן . גם ל׳ ערוך מיום הולדה׳ קבר, ועוד מענו ובחיקו אשכנה כמוהם. גס ימי שני מגולי החח השמש חוצצו בעדם ׳קדמוני נלכים, וקלונה חליפתי לבוא. — הנה באה׳ נימים, זקני נהפך ללב! ולאשי נמלא שלג הזוקן, אך אללי לי, ב7< ליק וקנה׳ ושבה׳, עלי אבד כלח! אויה כליה׳ שנות עלומי בהבל ותלדי נלעות לוח ולא וכלה׳ אסלית׳, עח פקודתי. ליע הייתי לכל עושת לע ואלחחי לחבלה עם אנשי און. לתאוה קלאה׳ אחותי, וחבלה׳ לכל מנאפה — ומה פלי דלכי הלע ותבואה עלילות׳ הנשחתות? הה, ליש וקלון, שבל לב ודאבון נפש, גס מלאים לעיס ונאמנים, מכות חדלי נען". — מה דאבה נפש אנינדב ותשוח עליו נוכלו ימים עבלו, ימי הילדות והשחלות, בעודנו עומד על הפלק טיידעוועג, והנה לימינו דלך צל מלא מעקשיס גם קוצים וסידים, הפונה קדמה, ולשמאלו מסלה למנת ידים הפונה ימת, ומענל מזה ומזה פעול׳ ציצים נחמדים מאד למלאת עם כל לאשי בשמים. ננוקל ננוקל גלה אביו את אזנו ויולנו לאמל : השמל לך בני יחידי אשל אהבתי, השמל לך מנעוח מל שמאלך, ושמול נפשך מאד פן תלך בדלך השונה מעלנה מבוא השמש, כי הוא דלך המות! ונהמת נאחליתך כנואך אל אלן גזילה ושממה אוכלת יושביה, מדנל גדול ונולא נחש שלן! ועקיב, תוהו יליל ישימון ומשיכה גדולה מאד. פנה בני, על הימין, ואשל לגלך נדלך הפונה מזלחה שמש, בי הוא דלך החיים, ואס יאשיחומלא הדולים גם שמיל ושית, הלא אחליתו דיכי נועם, ובאת לך אל אין חמדה ופולית, זנח חלב ודנם שנעת לצון ומלאת בלכת ד׳! כהמק דונג מפני אש נמנן לבו עתה בתוך מעיו, בפנותו כת ובה ליאות ולחול את האין אשל נא שמה, והנה תוהו ונוהו מלחה וציה, נחשים שיפיס עקב ישופוהו, ועדת צפעונים בחמת נקם ׳פלישוהו, ופנה למעלה, והנה שמש ילח אקפו נגהם, וכנו כל כוכבי אול נלקיע השמים. ומה נקלה איפא לדעת ולהבין א׳ זה הדלך הלך — הלא דלך המוח! דלפה עין האומלל למדום ולנו צועק אל ד׳ לאמי: יוצל האדם ונותן <שמה נקינו נשמת לוס חיים! השיבני לימי עלומי, ואשיבה לגלי אל עדותיך מצוחיך וחולותיך! בחנני ונסני ותעמידני שנית על הדלכים, כ׳ אז תלא ונהלת כ׳ אכין פעמי נדלך החיים ולא אשע ימין או שמאל בל ימי חיי עד יום פקדך אותי. והעלני — אוי ואנו•! לשוא אזעק ואשוע, שומע אין ל׳! ימי הנעולים כצל בלחו ואולח לא ישונון הלכו! כלה ענן וילך, כן יום אתמול כי יענוד לא ישוב אלינו ולא נוסיף ללאותו עד עולם! — מה יבוש אנינדב ופניו יחולו בהביעו אל לעהו ובן גילו אשל גדל אחו יחד, והנה הוא איש נכבד ונשוא פנים, אסמיו מלאים שובע, וחדליו כל הון יקל וכל שכיות החמדה, כי לוה י' את הביכה בכל משלח ידיו, ובל אשל יעשה יצליח, אשת נליתו וגבית הבית היא יעלת חן ועונת שבל, ובשתילי זיתים יפים אף נעימים הילדים אשל ילדת לו. כל היום הוא סובב הולך נלחונות קלית לעשות דלביו, אולם ננעוח היום שוב ישוב לביתו שמח ועוב ותתענג בדשן נפשו עם כל הנלוים עליו, מת תמחק לו עתל אלוחת עלב, ומה חעדב אסלי כן שנתו! הנה כי בן — אמל אנינדנ — הנה בי כן יבולך גבל תמים ההולך בתולת ד', וזאת מנח כוסו ופעולתו פח באלן מתחת , ומה לב עונו אשל צפן ד׳ לו בשמים ממעל נסתל עליון! הה, לו לא לשעת׳ מאלה׳ ובמעשי היעים הכעסחיתו, לא מצאוני גס אותי הדעות האל! לו הקשבתי למוסל אבי ולחולה אמי אוזן העיתי, כי עתה כעובדיה דדכי יחילו תמיד ותהי אחלית׳ כמוהו! אכן אוי לי בן סולד ומולה! לא אביתי שמוע בקול אני ואמי והוכחתם נאצת׳ ] ותקנון זאת בעיני ואקחה ל׳ נעלה זוללה על פניתם לאשה, ואוליד אותם בחצי ימיהם שאולה. — ועתה תנה קול דמיהם צועקים אל ד', אל גמולות, מן הקביים אשל בליתי ולא עת למו! — ויהי הוא עלם בלה לדבי את הדגלים האלה, וילא והנה שני קביים פוצים את פיהם, ואביו ואמו עולים מן האין, מלאיהם היה נודא מאוד ועל פניתם כסה צלמות, כמסמלות נעועות קמו עיניהם בתוליהן, בלי פנוח ימין או שמאל, ואף מאודן כנה דעך בליל . — בתימה שפוכה עלבו אליו מליהם, וחצלנה אזניו לקולם לאמד: אוי לך בן סולד ומולה, מביש אב ומחפיל אם! כי קלוב יום פקודה, עת עון קן! חלשת און, זיעת לשע, והנה עוד מעע ונאה עת הקציל לך, וסלי מעלליך תאכל! הכון לקלאת המוח, אשד יגוז נפשם מצלול החיים והודידך שאולה גיא צלמות; שמה מלאך אכזל' יסל "סלך למשפע בכל חעאחיך, ואח דמי יולדיך ידיח מקלנך בלוח נעל! ויוסיפו עוד דבל אליו לאמי: "שא עיניך אבי נדב, צפונה ודאה"! אבי נדב הניע צפונה, ותחז עינו, והנה שעלי שאולה נפתחו לנגדו, ותעל נאקת אנשי און וישעי אין באזניו אשל ׳וסלו נאבזליות מימת על עונם כי לב הוא. ויהי כאשל שומעו עיניו נמלחב׳ האבדון, וילא איש אחי מוכת ופצוע מאוד, ויכילהו כי איש נליתו הוא ו־אמל אליו: צל ל׳ עליך אמנון לעי, הי