Kokhve Yitsḥaḳ · 1852-01-01 · 17 (1852) · p. Seite 35

לי, וימשל לכל נאי שעל עילו אח הס מעשי אשל «שימי אמ אשמו, עקדת מיס, להשליא. ויהי לחשונש המנה, ומחל גם לעח השואל, ני לאח די נעניה ייתן לח הליון, וממשנה האשה לי לצדקה כי נננשה ממני, ונלכה׳ הולידה והצמיחה ’יי נען. זאת הפעם היה המקלח נעוזל׳, להגדיל אח שמי נלאשיח ימי ממלכתי, יעוד פעם שנית. — אשה אמש צעקה לשני לאמד: איש׳ הולך נדלן לא עוג, ייעה זוללים ומאנד הון, נ׳ אדוני, הוכח אותו וישונ מדלכו מלעה אל ד'! ואולם יען כ׳ מאוד חלה אפי ננעל האשת הזאת, על לא כנדו אומי מהונו ופחד׳ לא יעל עליו, לכן אמלח• לה נמלמח: מקומך נשי, מקוש חוע- נהליסו אש וחוחלחך מל! אישך זה לא <<עינ דלכו ולא "של לכח נעודו, כ׳ נמעאו ימות •י עשי זאת ציפוא ו<יענ לך, קחי מידו ספל כלימות וצאי מניחו, כ׳ אין נלכה נו! ואצו למשלח׳ לקלוא אש נעל האשח ולהניאו על כנפי נשלים אלי, ויה׳ כנואו ואלים י!ילי: תן לאשה הנצנח עמכה נזה ששל כלימות ושלחה מניתך, ואם מאן אתה לשלח, הנני משלחך מחל ניד פשעך ונכמדח מן מאלך! לעדה אחזה את איש סלמי ג5«עו את הדנלים האלה, ויען ויאמל: מה אתה שואל ממני איש אלהים, ומה לזית עלי? הה, מה זה ועל מה זה אשלח מנית• אח אשתי אשל אחנת׳ אמנת ייילס, ואולי גם את שני נניח אשל ילדה לי שלח אשלח? חלילה ל׳ — השנתי לי — מלילה לי מגזול עליך עשות כדנל הזת! לק שלח תשלח אח תאם ואת מניס חקס לך והיו לך למשיג נפש. האיש ההוא הכניד את לנו ולא שמע אלי יאהנתו את אשתו, ויפן וילך, דחי כמשלש ימים ויוגד לי לאמל: מת איש סלמך (ייעונו גוע, כי השליך את דנל קדשך אחליו. — אותות׳ ומופתי עד קלות האדן , יידעו, ומכל ענל נהלו אלי אנשי אמונים, קצינים ולאשים ודלים ולשים לשאול יעצתי, ואין מספל להנשים חצונאוח פחח אהל׳ ונמנחה חלו אח פני לאמל: מל י’ אח פני ד';התפלל נעדינו ונזלעה זלע ונלד. «אשל היעינו עמדי אנשי שלומי ילא נלאה איש או אשה אח פני ליקם, לכן הינונת׳ גם אנכי עמהס, וכל אשל ייאלו ממני לא אצלתי מהם, והיה אס היה הדנל אשל דנלת׳, אס מי האיש אשל 5יזן לי כופל פדיון נפש, ממליו, אשד חילה אוחו ד' נו, ויקס ויתהלך נחון אז — איני את נפשו הצלת׳ ונלכת׳ דפאתהו; או אס עלה האיש אשד נדכתי, מעלה ייעלה ויעפיל, אז — העידו כל העם כי תפלתי תעשילחחו ונדכתי עשתה לו את "מיל הזח. אך אם לא נא הדנל אשל דנדתי, ומת החולה למלות תפלתי, או 'א הצליח האיש על דדכו אשל הלך נעצתי עליה , וישחכל אל צלול נקונ, לחצת׳ ליקיון נפשי ואומלה, כ• פשעיהם ועונוחיהס היו נעוכלם ויהפכו אס נלכתי ’קללה. מה נקל לנקד עיני הולכי חשכים ומולדי אול ולהתעות עם תועי לנג! ’יום חמש שנים הקיצותי משנתי, שנת הצהלים, והנה אשח קשת לוח ומלח נפש ףני נצנת, נובה נכי תמדוליס והחזן קולה לאמד: אללי לי בי נדמיתי! נני 'מיד׳ חולה זה שלשים יום, והדופאים יגעו נדי ליק להצילו מכן> המות תלודה איי נפשו לקחת, הה, לפו את תעלה אין לו! תא לך איש מופת, צלול כםן> פדיון ’מיו, ופדעחו מלדח נדמי ימיו שחת! ויהי נלאות׳ אח לדוד הכתן> אשל תונא ל’ למנחה והנה נזה נכמלו נחומי מאוד ואומדה אליה: אל חילא׳ נת׳! ואל ׳מליס׳, בי אנכי אלוה למות לגלח׳ ינוא אל גיחך לשמוע את גנך יחידך אפל יימנה, ואס לא ישמע נקולי ולקחת• את המאכלת מידו נחזקה. ויהי השמש לנוא ימנה תאם השכולה צעקת ותנך לפני לאח ל: תה, למיתני איש אלהים! ■ ותדנל *ל,■ בזנים! אמנם אני נתחי צלול חבםן> לך. למנחת, למען תתפלל נעיו ונפשו