Kokhve Yitsḥaḳ · 1852-01-01 · 17 (1852) · p. Seite 31

31 אפו ועמל כפו, כן עגמה נפשי גם אני, עת גורש גורשתי ממולדחי ומניח אני וכקין מייחי נע ונד נאין, אן> כ• אח דני ל אחרי לא השלכחי ודם נקי לאין לא שפכח• — הלחם אשר נחן לי אני נצאחי אזל מד מהרה מכלי — ותהי דמעה* לחיד ושקויי, ויהי כאשר אכף עלי פי, ועורי כחנור נכמר, מפני זלעפוח רעב, | יאחמכר לענד לאיש אדמה לאכול פח לחם, אך נפשי קצה נלחם תעצנים, ורק לחם עצלות אחנח׳, ולכן שש שנים ענדח׳, ונשניעית יצאח* לחפש* כצאת הענדיס, יאה• חנר לחנר גננים ושודד׳ ליל. ויהי היום, וינוא איש קדום העירה לנרן אח העם כפעם נפעם, וכראותי כ׳ מרנים העם להניא זהג ורג כשף, ואומרה אל אנשי נריחי: "הן איש אלהים כנד מאוד נזהג וכקף, ולא יוכל שאתם כי רחוק ממנו הדרן, הנה! נתחכמה לו להקל מעליו, פן ירבוץ חחס משאו." — וננוא נאישון לילה נעד החלונים חדר «שכנ איש המופת, והמצא כקן ידינו לכל נגדי ו החמודות ולכל רכושו אשר רכש נלכחו למקמו, ואים לא ידע ננואינו ונצאחינו, כי המעדנים ויין הרקח אשד אכלו יאשר שתו נערנ יום, הפילו תרדמת ד' עלי הצדיק ועל האנשים אשר אתו. זלעפה j אחזתהו את הצדיק, נחקיצו ננוקר מיינו, וירא אח כל אשר נעשה. ויהי כי הוגד לו כי על פ• יצאו ויבואו אנשי נריח’, וישלח מלאכים אלי לקרוא לי. .כנער נוכה חחת תשנע,כן נכת באזני הרנה נכה, אחרי הוציאו כל איש מעליו — ויזעק: »דה: ״הה! גדול כיס שנרי, אין נהה לו! צרור כקפי ומקוה לני גונג ואיננו, ואני אנה אני נא! נניתי אין לחם ואין שמלה, והנושה ינום נלי חמלת!" "אם כן" עניתי ואמרתי לו, כי נכמרו רחמי מאוד, "הרימותי ידי לאל מליון, אם ידנק | נידי מאום מכל אשר לך, וגס חלק האנשים אשר הלכו אתי מהר השג אשיננו לך!" ייתי ממחרת, ואנוא לפני הצדיק וכל העם נצנים מליו, ואנן נערמה ואתחנן לו לאמר: אללי לי! אמש נראה אלי אלחים נחלום הלילה לאמר: הנן מת, על דנד 5שן> הפדיום אשר גננת מאמתחת ענדי ונאמן ניתי, לכן הא לן איפוא אח גננת׳, קחנה ממני, והעתיר נעד׳ ולא אמות!" ״אל תירא נני! ענני — חיה תחיה ולא, חמות." ויהי כאשר דנר הצדיק אתי פעמים ושלש, וירא וינן כי ערום אנכי ממנו, ייחל אח פני לשנת אתו ולהיות נניאי. כיהושע לא מש מאוהל משה, כן לא משתי «אהלו כל היום, ואגיד לו מראם נקחר אח משפע וחפן אנשי העיר הנאים לשאול, י אח פיהו, למען ישכיל להלוך נגדם. העם, נראוחם כי הרואה רואת ללנג, וכל בשחרות לו נגלות, האמינו נו כי נניא הוא, כ׳ נתן ד' אח רוחו עליו, ולא■; 'יעו כי אנכי נתחי אח רוחי עליו ומלחי על לשונו. ויהי בצאת תצדיק מן המיר ההיא ואפרד מעליו וידנר על לני כדנרים האלה: "אל נא תפרד מעלי ורוח■ קישן אל חקח ממני! הנה נוקע אני לגזוז אח צאן מרעית׳, צאן אדם אשר ייישלו כנהמוח נדמו, לכת נא גם אחה עמדי, והיית לי למינים, והיה כל אשר יתנו לי חקידי, כורחי נריתי וקרים למשמעתי, עשר אעשרנו לך, מלנד מתנת כל איש תחפן לראות פני, כי לשומר תקף אשימך. כעל כל הון ששתי על שאלתו זאת, כ'הלא טונ״יהוא הקתוהף נניח צדיק, מדור נניח הקוהר: נית מועד לכל שולח 'יו נתון רעהו, ואמהר לכרות אחו נריח מלח, נריח עולם. ויה׳ ראש עדת גננים ישימר נשף, לשומר מזוזות פתח איש האלהיס ומשנה למלן המשיח. תצדיק נקע ל»קע?ו מעיר לעיר לראות אח שלום חקידיו ולקחת מאתם כופר פדיון נפשם ואלות נס אנכי עמו, ונדיח׳ מלני נכל פיר אשר נאנו אליה נפלאות מנפלאות שונות