Kokhve Yitsḥaḳ · 1852-01-01 · 17 (1852) · p. Seite 30

30 אגל לא יומן נעיניהסיאחיהם האביון אשר אין בידי חפורה להניא לאים האלהים. ואולם, מהולל שם ל, אנכי הטינוחי אח דרבי מדרך כל בני «לארח׳, ואבדיל בין איש לבום שנים ובין לבוש קרעים: בי נא אלי איש עשיר, יאעדיכהו טל הי אסר. ♦דו משגת, ואס דל הוא, ונחמי לו אח נרבח׳ מנם אין בשן>. סועי: איש אמד גלה אס אוון הקדוש ויבא אליו אח דנה׳ רעה, ומה מרה אפו נ׳, ויל ו לסשידיו לאמי: הכו אס בן הבליעל הזה נהש ואל חחיס עינכם מליו כי בן מוח הוא! הדבר יצא מפיו, ועדה מרעים הקיפוני הכוני גם פצעוני $ ובכל ואס לא שב אן> הקדום ממני ועוד נחנני לחרם, ויצו על אנשי עיר• לאמי: משמרו לבם מדבר עם מדגי! אל ההוא, פן חשפו כמוהו. למן היום ההוא והלאה׳ קרובי מני רחקו ומיודעי החנכרו ל׳, כל מוצאי תכיני וכל שומע שמעי קללני. דה׳ כאשר ראיס׳ כ׳ רבו מארבה אויבי נפשי ועצומים המה ממני, ואבוא במשורה הברית חסדשה, וסנצל נפשי. — צדקיה: יען וביען ב׳ טמא! טמא! קראו הבוערים לך, לבן זרקה עליך מים טהורים — וטהרה 5! ח ו עי: ואמנם עמה הונח לי מכל אויבי מסביב, כי האמונה אשר עמה כרסי אמנה, שמת אוס לי לבלחי הרע ל׳ כל מוצאי, אך חמס :ה הקימוס• לי רעה מקרב נפשי פנימה, ואעיר אח ממס המציק היושב גמדיי לבב, אשר לא תקשה עוד איש אליו וישלם, ואין מפלט להנרדן> מפניו, גס אם בנקיקי הקלעים יברח במסבא, או שאול יציע — נסמסי על הרעה אשר עשיחי, ונפשי אומה לנחק מושרוחיה — אך אהה! מוט המשולם לא במהרה ינחק. כידוע חולי נפלו פני, ובשרי כמש משמן, מאקסי מי׳, היו עלי לטורח. ויהי לשקופה הימים נהייה׳ ובאליה׳ ואמוס לשמה. ל ד ק י ה: הרביס הרע, חוטי! העמקה שימס; אך אם אהה לו שמעני, ואזניך — חהיינה קשונוח לכל הדברים אשר אדבר באזניך, או אז הראה והבין כי אנכי הרעוחי עוד ממך לעשוח, אן- כי ממני ברכת לוקחה לכל משפחוח ׳שרון, ואחה נשנה לקמח וחח׳ לבוז. — יחיד ה״מ׳ לאמי אשר יצאה נפשה והעל שמים,, TIT בצאחי מרחמה ויקדמוני ביבים. אבי מהר להחנחם אחרי אמי, בי זקנת, ויקה חסודה לאשה לו עלמה רכה וענוגה יפה הואר וטובה מראה, אך רעח לב עד מאוד. בקלון ממאיר הייתי בעיניה והכליה שנאת שנאתני, אן> כי בקולה שמעה׳ ואעם כאשר צוחני המיד. עודני נער בן עשה׳ עשרה שנה, גרשחנ׳ האכזרית מהקחפח בנחלה אבי. ״עד מחי — הרימה הזרה קולה — יהיה גן מנים ומחפיר ההוא עלינו למשא, וכל ׳גיענו ועמלינו יהיה לשני ו לטין? עורה נער עצל! רב לך חנומוה ורדבוק ידם! רב לך אכול לסם עצלוח לנשחך ולבושה בל ביה אביך! הקיצה משנחך ועשה גם אחה מיל, ומעמל ידיך אכול אכול ושבוע והותר! הנה הארז לפניך, אל הטוב והישר בעיניך לבה לך, ודי אח זדרכך יצליח!" לחנם בכיסי באזני אני לאמי: אנה אלך, ואנכי נער רך וצעיר? «' יאספני הביתה, אס אבי כנן קורי ומורה מעל פניו גרשני, ולא נתנני מסות נצל קורהו? או מ• יחמול עלי להטריפני להם לר כי ארעב, אס האיש אשר מחלציו יצאה׳ כלא רחמיו ממני? אויה, כבדו אזני אני משמוע ולנו שם שמיר, או אשתו היפה שמיר שמתהו. כאשי שסה לעפר נפש אדם נשלה אוחו ד׳ ניד פשעו מגן עדן, לענוד את האדמה נזיעיי