Kokhve Yitsḥaḳ · 1851-01-01 · 15 (1851) · p. Seite 22

22 נועם בקרב לבס דללו תרבו. כן בכל ראות עיז רק קוצים את \3ינר יכאיבו — והשמתה אן אמצאה, ואיה משכנה בערבות התיים I שם בליל חושו וערפל חזיתיה. כברק אור מנוגה נכדי עברה ומתשכת ליל ועוף צוקה נבלעה . בין כה ובין כה השמים מעביס קדרו, רעם ורעש א;ני תרדי, תצי אש סלתו עננים, ולהגות רצות ושוב נתראה הבזק, כדודי לפידים לעיני נתכו ויריעות השמים כספר נגולו, והנה קול המלה, קול נעים נגרן כוכבי בוקר שמעתי. הלא תנמה תקרא ותבונה את קולה תת; : אור זרוע לצדק ולישרי לב שמחה I — והנה רוח על פני יחלוף ודממה וקול שמעתי: הוי! רב את יוצרו, אנוש נתעה, אולתן את דרכן תסלף ועל ד' ייעף לבן י חבל נפל לן בנעימים תקלל ׳ ואחריתך לא תברך! שא נא עיניך וחזה התבל הנעימה , תפעל יוצרן לתענך I חליפות זמניה הבינה , איך במשטר ישר ישובו במלומדי צבא , וברכות שדי לחצני יריקו, התולדה הנחמדה חדשים 1בקרים רחלון לן שדיה - תרון רוי נחת י הן מאורות ברקיע לן נתנו ׳ להאיר לן נתיב יומס ואפלת ליל׳ חכלילות שחר תשמח עינן שמחת שמים כעצם, השוהם, כם הערב בעת יפוזו ירכתי מערב זהב פרויס׳ השמש הנחמדה מעזבן בנשיקות פיה, והירח יקר הולך בין רבבות רוכבים — ים אלוה! יביעו יספרו נלמו, אב נאמן הואי מושל עולמים בחכמה רבתי, שתה יצורים שונים בעדי עדים יענגו עינן, ומזוחלי עפר עד לויתן נחש בריח , מצפור קט; עד עצמיו אפיקי נחושה, מעופר האילים עד נשרי שתים , על כלתו לן היתרון נתן, וכמלך בגיו! עוזו עליתו תשורר בחיל ואומן . הן לן הפלא ד' אומן וחיל, לעיניך השמים נשפר נגולו, שמה מצפוני החכמה תבעה, יש אלוה! יקראו נכבים ומזרזת, יש למטר אב! יביעי אומר ענני שמים, בעת ישעו מי תהום רבה להשקות ארן צחיח, להריק שפעת בוכה, בעת הקיז עתותי הזמיר בכרמים ושדות, אז העמקים יתעטפו והשגליס ב־ ימלאו, ראשם ישחו וליד קוצר יחנו. ים אלוה! תקרא החולדה בעת יעור השחר ונטפי טל כעין הבדולח עלי הצמח יזרו ׳ לו נדודי כל כנף יזמרו, וכל זיז שדי תהלתו יתנו. ובעת נהרות איתן יקפאו ביתי הסהו ולשלג יאתר היס ארן, רוחות נוראות ארצה יסערו, שלג וקרח בכנפיהם י חכמת אב התולדה נראה בעין . קן שם לעבודה, התרגעה הנעימה תשמח בן השדה , ואף האדמה תנוח מרובות פצעים , חלו בה ידי אדם לשאוף רוח וחיילים תגבר . שמה האתנים מוסדי ארן בשקידה יענודו חקס — ואתה אדם, התנינן מפלאות תמים רעים, ומבשרך חזה אלוה , בנין גון משנת גידים ועורקים, עור ועצמות לבושן במחוגת היופי, בו משכן נפש יקרה ומחצבת שמים, אור'אלוה עליך זרוע לנהלן, בהל מצע־י רגליך על תרומתן; אן אתה בן התאוה תחטיא המטרה ותבקש לן חשבונות רבים, כפרא למוד מדבר כן תבהל ברוחן תשוקתן הומיה וסוררת, ועת תחבק צוארה , אל אחותה הרמיה תחישה מפלט לן. מי גרש ן מגן עדנים , סיכת ההסתפקות, אוהל התרגעה, אם לא אהבת המותרות• אשר כל רגע בקרבו כעשב הארן יציצו! אולתן תסלף דרכן ואחרי כן על ד' תזעף ומה תתאונן אדם ברגעי החיים הטפוחים היקרים , תחזה משאות שוא ומדוחים . לא בן נעזב ונדא מזרוע הורים אתה אדם, שמה חזה נכבים, אין מספר, לנלס אב יקר ושם יקרא• איש לא נעדר, ואף ני האדם מבחר יציר כפיו, ואף בעת ימסו אשורי נון ופקודת יל בשר עליך יפקד י אז לנפשן דרור יקרא , על עפר יקימה להושיבן ברמה 1 בנות אל—מות. ראשית השנה היום ויום קדום הוא, בו בני תבל מחלאת חטאתם יזכו, ונגני מרון תחת שבט מוגה יענורון, ביום הזה כתמי לבבות יזנו, רות