Kokhve Yitsḥaḳ · 1850-01-01 · 13 (1850) · p. Seite 10

יסעדו לנס יקרא הוא לחש 3יתו7 ביחד, יפה ו״ל ען עושה פרי עוד והוא הגו' לירמיה העדור היותו עוד עומד אז 3וזצי יתיו, או שההוגה שרשו להכרית אותו והל 3גי 3יתו יוצאי תלציו שהם ביחסם אליו הפרי אל הען, וי3"ע תרכס : גרמי סמא דמותא 3מיהליה , האלו נהת3 נשימה ען (ר״ל אשר מות 3קר3ו) בלחמו אשר הוא אוהל וה״ת גם כן הע"3 והזוצגאטי ה' זד' צבאות , פה אמצא תקום להורות לו קורא נעים ל דעתי כהוראת שס צבאות, הנה שם צ3א יורה לדעתי 3הנמתו הראשונה על הל יזוק ק3וע המושל על האדם לעשותו, דעי בערוף י>דער דיא אתנוסספליננו , המו הל ה3א לצבוא צ3א (3מד3ר ד') הנאמר על מוכת 3ן לוי לע3וד ע3ודתו כאהל תועד. וכהעשותו תפשי מהנה כהיותו 3ן ממשים שנה נאמר (שם מ') ישו3 מצ3א העבודה, פאן דער פיליהט זיינער דיענסטכערריהטונג, והן הלא צכא לאנוש עלי מרן(איוב י') יערער מענש האט זיינען בערוף אויף ערדען, וזה שהוסיף ואמר והימי שהיר ימיו, ר״ל המו שמוטל על השכיר לעבוד עבודתו עדי ערב, הן מוטל החוב על הל אדם מבורא ית' נמלא תעודתו עלי ארן הל ימי היותו פה , זה בשוכה ונמת בלי עצב, וזה בעמל ותלאה ודאגה רבה , וימי מיי האדם אשר בהם ימלא תעודתו זאת, נקראים בעבור זה ימי צבאו, כמו הל ימי צבאי איתל 1שם י״ד) ויען גי החוב הראשון המוטל על האדם כאשר יגדל ויהי לאיש , הוא לשמור נפשו ונפש ביתו עמו וארצו הנזק האויב והצר הצורר עליהם. ואן* כי בימי קרס בעת רבו עוד מלחמות עתי הארצות יחד יותר מגזמנינו אלה . ע״ה נקרא היציאה בקרב להלמם על האויב נשם יציאת צבא, מיליטערסכליהט, והשר המסגב קבוצם ־׳ה נקרא המצביא את עם הארן(ירמיה נ״ב) ומביאת צבא נזה על מקום ידוע להלחם עליו נאמר ויצבאו על מדין (במדבר ל״א) הצובאים על אריאל(ישעיה נ״ט) אמ״ה הושאל שם צבא להורות בכלל על כל קנון אישים רבים אשר על הל אמד מהם מוטל החוב למלא תעודתו אשר נועד לה מבורא ית', כמו השתים והארן והל צבאם (בראשית?׳) דאז היממעלסהעער , גס גורל האדם ומנת מלקו וכוסו הקצובים לו ע״ס ד' בעושר או בעוני אשר נס עליו לשאת בשובה ונחת נקרא צבא נל״א נעשיק, שיקזאל, נמו הי תלאה צבאה (ישעי׳ מיז ויען ני ה״ית יוצר ואדון הל צבאות השמים והאק , גז הוא הקוצב וחותם גורל הל בני אום יחד עשיר ואביון יהרא אלהי הצבאות ׳ הערי דער העערשאארען, ר״ל אדון הל קבוצי איש• הנכרתים כלם , אדער , הערר אוני לענקער אללער געשיקע, וכנוי זה לה״ית בא בפעם הראשון בתפלת חנה (ש״א א', נאשר העירו נבר ע״י חז״ל בברכות דף ל״א ע״ב יען ני היא בקשה מאתו בתפלתה זאת שישנה גורלה ומנת נוסה עלי ארן, בתתו לה זרע אנשים אחרי היותה עד עתה עקרה , ומן אז והלאה בא לרוב בדברי הנביאים המנבאים ומיעדיס בתוכחתם בשם ד' שנוי גורל מעמד ומצב האומה בהלל, או איש אמד בפרט הטוב לרע ומרע לטוב, נמו פה בכתוב שלפנינו , ונקרא פה ד' צבאות, או לפעמים בשם צבאות לבי המורה ני שם צבאות הוא שם תואר לד' ית' (ני ד' שהוא שם עצם לו יסמן לשם צבאות בסמיכות הקנין ננידע) להורות בזה ני הוא ית' בעצמי הגזירה העליונה׳ ני מאתו תצא, הוא אמר ויהי הל גורל ברואיו ויצוריו כסי רצונו (ע״ד שה' המהם צבי בתשובותיו סי׳ י״ח שנוהל לקרוא ה״ית בשם הטבע אחרי שהוא יוצרה והכל ממני נברא ומונהג, עד שה״ית והטבע אחד הוא) ובזאת יתרחק הלאה תעל גבול ישראל מחשבת פגול ואמונת העמים הקדמונים היונים והרומים (אשר אולי החלה נבר בימי הנביאים ע״ה להתפשט בארן) אשר חשבו הנזירה העליונה הנותנת חוק וקצב לגורל הל הברואים יחד, נעצם רוחני ואלקי בפני עצמו הנבדל מה״ית , ואין מי שיוכל